סיפור משפחתה של שרה שזור בסיפורו של כפר תבור

שרה אורחוף, נולדה בכפר תבור בינואר 1931, בת לדור שני של מייסדי כפר תבור. "סבי, דוד כהן, עלה ארצה לבדו כנער ממזרח אירופה. הוא היה איש אשכולות, מוכשר כמגשר ומתווך עם נציגי השלטון הטורקי והשכנים הערבים. במשך תקופה היה 'מוכתר' המושבה. סבי מצד אמי, יונה קיזלר, מוצאו מאוסטריה, עסק בכפר בחקלאות ובמסחר", היא מספרת.

הוריה - משה בן דוד לבית כהן ודינה לבית קיזלר, היוו איחוד בין שתי משפחות מייסדות. "אבי, היה חקלאי חרוץ שעסק בחקר זני שקדים, פיתח את זן השקד מ.ד., והמציא את המכונה הראשונה בארץ לקילוף שקדים", היא מספרת. מי שיילדה את אמה בבית הייתה סבתה 'שורה דה בובה' (שרה המיילדת) שנשלחה ללימודי מיילדות בוינה ע"י הברון רוטשילד. "היא יילדה רבים מילדי המושבה. רופא לא היה בכפר", אומרת שרה.

"בילדותי טיילנו הרבה בשדות ללא חשש. שיחקנו במחבואים, קלאס ו-5 אבנים. את האבנים המרובעות מצאנו בשדה, היו אלו אבני פסיפס שהתפרק וקטע ממנו התגלה בחפירות שנערכו לפני שנים ב'תל מסחה'", נזכרת שרה.

"סביב הכפר צמחו מרבדים של כלניות צבעוניות: אדומות, סגולות ולבנות מהן שזרנו זרים, עוד בטרם הוכרזו כפרח מוגן. בוואדי אהבנו ללקט את הפרי המתוק מעץ הדומים, מלבד מעץ אחד, ליד סיפרו הערבים כי קבור שייח' ומי שיאכל מהעץ, העיניים שלו יהיו קטנות ומלוכסנות", הוסיפה.

שרה מספרת שעבור קמח אביה היה נוסע לטחנת הקמח בכפר קמא וטוחן את החיטה, וכבר מרחוק היה ניתן להריח את ריח הלחם הטרי שאמי הייתה מוציאה מהטאבון שמחוץ לבית. "הייתי פורסת פרוסה עבה מהכיכר, מקלפת שן שום ומשפשפת על הקרום החום, החם, המתפצח, טובלת בשמן זית, קצת מלח מלמעלה, כמה טיפות לימון, וזה מעדן מלכים. מאכלים רבים למדו הורינו להכין משכניהם הערבים: לחם בטאבון, עדשים, מג'דרה, חומוס ומאכלי ירק שונים מצמחים שצמחו פרא בשדה כמו חוביזה ועקוב".

בילדותה לא היה מחסור בבית, אך גם מותרות לא היו. "הדרך להרוויח כמה פרוטות כ'דמי כיס' הייתה באמצעות עבודה. בחופש הגדול קילפנו קלחי תירס יבש, ישבנו קבוצת ילדים אצל אחד האיכרים מתחת לעץ הלימון. בחצר היה חם, יתושי הברחש רחשו מסביב והייתי צריכה למלא פח גדול. על כל פח מלא קיבלנו מיל'. אצל איכר שני ישבנו בצל עץ התות הגדול ולאחר שמילאתי שני פחים, חייך ונתן לי מטבע נוצץ של שני מיל' זהוב".

מקלחת היו עושים בחורף פעם בשבוע. "אמי הייתה מכניסה הביתה את גיגית הכביסה הגדולה (פיילה), מחממת מים על ה"פרימוס", שופכת לגיגית וכל אחד מהילדים היה נכנס לרחצה עם סבון כביסה. אמי הייתה לוקחת את מסננת האטריות ושופכת על ראשנו להנאתנו מים חמים".

בשנת 1950 התגייסה שרה לצה''ל לחטיבה 7 ושירתיה באפסנאות. באחד הימים היא מספרת שהתבקשה לגהץ את דגל החטיבה ולהבריק ב'בראסו' את נס החטיבה, שנשלחו לנשיא יצחק בן צבי כדי שיברך אותם. ב-1954 נישאה לבעלה דוד אורחוף (אורחוב), שהיה חלק מקבוצת צעירים יוצאי קהילת חרבין שבסין שברחו מאימת מלחמת העולם השנייה ובהמשך הגיעו כקבוצה לכפר תבור. "כך הקמנו משפחה, אני בת למשפחות האיכרים המייסדות עם העולה מהגלות הרחוקה. שלוש בנותינו, נכדינו ונינינו ממשיכים את התרחבות המשפחה ששורשיה נטועים במושבה מזה 120 שנה".