כשהעבר גדל והעתיד מתקצר, רוצה אתה בילדות להיזכר
חיי לא היו שלמים בלי נוף הילדות שקינן בי. הבנתי שאני וההר ישות אחת

"אני פלאח בהוויתי", כך מעיד אביגדור גולדנברג שציין השנה 80 חורפים. "הפלאחים החרוצים לאדמתם תמיד נאמנים", תיאר באחד מיני שירים רבים שחיבר, שכן אביגדור משורר בנפשו. הוא נולד בכפר תבור, בבית של 8 נפשות. החיבור לאדמה הוא חלק מהדנ"א של שושלת חלוצים מייסדים אליה משתייך: סבו ממייסדי כפר תבור, אביו של סבו ממייסדי ראש פינה ואביה של סבתו ממייסדי זיכרון יעקב. בילדותו עבד לצד סבו דוד שבני הכפר קראו לו "דודל" ושכניהם הערבים קראו לו "אבו חליל". ממנו למד את רזי החקלאות, עבודות המשק וסבלנות מהי. בגיל 10 היה אחראי על 10 דונם של כרם גפנים אותם חרש לבד. "עבדנו קשה, אבל זה הפך אותנו לחזקים יותר. לא הרגשנו שמגיע לנו משהו. ידענו שזה מה שיש ועם מה שיש מתחלקים", הוא אומר.

ילדותו של אביגדור התנהלה סביב החצר, בתקופה בה "חיים מהגורן לגורן", ו"חקלאים נושאים פניהם למרום ובליבם תפילה לגשם שלא יישארו בעירום". בחצר היה חדר לגידול אפרוחים ושובך יוניים, ובגינה גידלו כל מה שאפשר. הכול היה נעשה במלאכת יד כולל חביצת החמאה על ידי אמו ואפייה על הטאבון. בגיל 14 למד בבי"ס החקלאי 'מקווה ישראל', אשר "הכינה אותי לחיים, להיות ילד עצמאי שמאמין ביכולותיו, כוחותיו וגם במגבלותיו, שהרי אז הוא עושה פחות שגיאות". הוא מספר על טקס קבלה שעברו "הא"לפים", תלמידי שנה הראשונה, שכלל מסע זחילה בתעלות הרפת ומטלות סחיבה. "כשהייתי בוגר, המכונה 'ג'מיל', שיניתי את המנהג ולא גרמתי לחניכי לפחד". אלו היו ניצניה הראשונים בקריירה של 30 שנה כאיש חינוך, כזה שמטיב עם המציאות.

בהמשך ביצע שנת שירות בקיבוץ ניר אליהו, התגייס לנח"ל בצה"ל וסיים קורס קצינים. הוא השתתף במסלול המכשולים קבע שיא חדש באליפות צה"ל. בתקופת המילואים עבר קורס מ"פ, במהלכו היה שותף לחדר של אמנון ליפקין-שחק, "אמנון היה חמד של בחור ואפילו שובב". יצחק רבין הוא שנתן לו את תעודת ההסמכה בסוף הקורס מ"פ. הוא שירת במילואים עד גיל 53 והשתתף במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור כמ"פ. "בכיפורים הפלוגה שלי הגיעה למובלעת הסורית וספגנו הפגזות קשות במלחמת טנקים במשך חצי שנה. המורל היה נמוך בתקופת חורף עם שלג ושגרה לא קלה. גייסתי בחור מהפלוגה שהיה עו"ס באזרחות והפכתי אותו לעו"ס של הפלוגה. הוא היה הכתובת לחיילים עם בעיות במשפחה". המענה שנתן יצר שקט ורוגע בחייליו.
במקביל למד הוראת הספורט בווינגיט ועבר לעיר הגדולה, תחילה בת ים ואחר כך ראשון לציון, אך תחושת ריקנות מילאה אותו. "חיי לא היו שלמים בלי נוף הילדות שקינן בי. הבנתי שאני וההר ישות אחת היא ורק לכשאחזור אליו תרגענה רוחי ונפשי". הוא חזר לחלקת אדמה בכפר תבור אותה מטפח עד היום. "כשהעבר גדל והעתיד מתקצר, רוצה אתה בילדות להיזכר". הוא המשיך בפועלו החינוכי והיה למנהל בתיכון כדורי, העביר שיעורים בהתנדבות לילדי הפנימיה, כיהן כסגן ראש מועצה, ניהל את המתנ"ס והעביר חוגים ופעילויות בחגים. כמחנך היה חשוב לו שהתלמידים יכירו את סביבתם ומורשתם, החל מסיפורי התנ"ך הקשורים להר ועד מלחמת השחרור. ובעודו מספר לי על כך, אני מקשיב כתלמיד שעיינו תמימות כנגד הסיפורים שחיים אלפי שנים והנה הם כאן סביבי.
אביגדור נשוי לגניה ולהם 3 ילדים ו-6 נכדים, שכולם גרים בכפר תבור. היום בגיל 80 כוחו במותנו ובתובנה לסיום ממליץ "לדעת להקשיב, לא רק לשמוע. לשמוע זה לצאת ידי חובה, להקשיב זה להראות שאכפת לך".