ייסדתי את 'מועדון אביב' כי גם בגיל הזהב אנו רוצים להנות מהחיים

"זו היית החלטה של רגע. קמתי בבוקר, לקחתי את המזוודה והחלטתי שאני עולה מארה"ב לישראל וחוזרת הביתה", כך מספרת ליאורה קובל על החלטתה לעלות לישראל בשנת 1952. חייה בישראל היו רווים תחנות מעבר, כשם הייתה נוודת המחפשת בית קבע, עד אשר הגיעה לכפר תבור ומצאה את הנחלה והשלווה.
התחנה הראשונה במסעה היה הישר לגבול עזה בקיבוץ כיסופים. כפטריוטית, היא האמינה שצריך לעלות לארץ כדי לבנות אותה: "שמרנו על הגבול. הפגיזו אותנו כל יום, והרגשתי שאם אני לא שם אז לא יהיה מישהו אחר במקומי". ליאורה הייתה רגילה לחיים נוחים בארה"ב, ובארץ המצב היה אחר. במקום בית לישון בו, היה אוהל ללא ריצפה עם מזרן קש שדקר בלילה בזמן השינה. בקיבוץ ליאורה הכירה את בעלה, חיים. הם קיבלו בית ולכל אחד ניתנה מיטה ומאה לירות בלבד שבהם יכלו לרכוש ארון, בגדים ואופניים לילדה כדי שתגיע לבית הספר. בהמשך עברו לגור בכרכור ובהמשך לפרדס חנה, בעקבות משרה שקיבלה כמורה לאנגלית בבית ספר בפרדס חנה. כאשר הוריה שנותרו בארה"ב הזמינו אותם לביקור, ליאורה נסעה עם משפחתה וניצלה את היותה אזרחית כדי לעבוד ולהרוויח את הכסף לכרטיסי טיסה חזור. הזמן עבר, וכך חלפו 18 שנים עד ששבה לארץ.
זמן קצר לאחר שובה, מצאה את ביתה בכפר תבור, בו היא גרה קרוב ל-30 שנה. ליאורה היא זו שהקימה את "מועדון אביב" שמהווה מסגרת חברתית לוותיקי הכפר עבור טיולים מאורגנים, הרצאות ופעילויות שונות. "גם בגיל הזהב אנו רוצים להנות מהחיים", היא מספרת במהלך סיור במועדון. לצד פינות ישיבה מתגלים שולחנו ביליארד ירוקים וליאורה מחייכת ואומרת שכולם מחכים להיפגש כאן. כפר תבור עבורה הוא מקום שבו היא מרגישה את היופי, גם מבחינה חברתית וגם מבחינת הנוף המרהיב כאשר היא מביטה מחלון ביתה, "בכפר תבור אני מרגישה בבית יותר מאמריקה", היא מספרת.
כמעט מדי עשרים שנה ליאורה החליפה כתובות, עד שלבסוף התאהבה בכפר תבור וידעה שכאן תישאר. "זה המקום היפה ביותר בעולם", היא מספרת עם ניצוץ בעיניה. תורת החיים שלה היא לא לפחד משינויים. "בזכות השינויים אנו צוברים ניסיון חיים וזוכים לדברים טובים. הלוואי שהמדינה שלנו תהיה מקום חברתי יותר, בטוח ואוהב. אין מקום יותר יפה מהארץ".