מעיראק לכפר סבא

מרגש שהחיים זימנו לי מפגש עם אלי גבריאלי, אדם מרתק ולוחם צדק, נאמן לעקרונותיו ולוקח אחריות על גורלו. אלי מקבל את פניי ביחד עם אשתו אסתר, לה הוא נשוי מאז 1962 ולהם ארבעה ילדים ושישה נכדים. בשפה עשירה וניצוץ בעיניים הוא משתף אותי בסיפורו מלא החיים שטעימה ממנו מובאת לפניכם.


"נולדתי בשנת 1934 במחוז דיאלא בעיראק, הקרוי על שם נהר ענק ופורה החוצה את בירת המחוז. את הציונות ינקנו עוד מחלב אימנו והיא בערה בעצמותינו, עד שבפורים 1950 התקבלה בפרלמנט העיראקי החלטה שהיהודים יכולים לעזוב בתנאי שיוותרו על אזרחותם ולא תהיה להם זכות חזרה לעיראק לעולם ועד. את שנאת המוסלמים וההשפלה הרגשנו מילדותנו ולכן אבא היה מהראשונים לוותר על האזרחות ועל העסק, וב־9 באוגוסט 1950 נחתנו בארץ כל המשפחה.


מ׳שער העליה׳ ודרך המעברה בפרדס חנה, הגענו למזרח כפר סבא. ניכשנו את העשבים שהיו בגובה שלנו והתחלנו לבנות את ביתנו. קמה פה מעברה שבשיאה הגיעה לשבעת אלפים איש והיו בעיות לא מעטות, רישום לבתי הספר, עבודה, קופת חולים, תחבורה, תאורה והקמת המשפחה מחדש. הבנו שעלינו לדחוף את העגלה קדימה ולא לשקוע בבוץ ההזנחה והקמנו הנהגה משלנו; באנו לכאן למצוא חופש ואוויר חופשי, לא בשביל להחליף שלטון מוסלמי ב׳פנקס האדום׳ של מפא"י. התקוממנו על כל דבר חריג. כשלא היה לחם בצרכנייה – יצאנו להפגין בערב שבת, כשהאוטובוסים לא הגיעו בזמן – נשכבנו על הכביש. ולאט לאט הכול הוסדר. נקלטנו בארץ".


אלי מתגלה בפניי כאיש צנוע, שמתוך חנות הבגדים הידועה שלו ברחוב ויצמן דאג רבות לפתרון מצוקות של תושבי העיר, אוהב אדם ושוחר שלום שמאמין עד היום ביכולת לחיות ביחד עם הפלסטינים בארץ. "עוד בעיראק הגיעו לבית הספר שישה מורים ברמה גבוהה מאוד, פליטים מישראל״, הוא מספר. ״המורה להיסטוריה תייסיר אלנבולסי נכנס לכיתה, הציג את עצמו ואז עבר אחד אחד ושאל לשמו ולגילו. כששאל לשמי ועניתי: 'אליהו ניסן', הוא שאל: 'אדוני, כבודו יהודי?'; 'כן, אדוני המורה', עניתי. המורה אמר לי: 'אני שמח ומאושר שאתה פה ומקווה שתהיה שמח ומאושר גם מאיתנו'. היה זה פלא בעינינו, הרי הוא פליט. אחר כך נפרדנו מהמורים באהבה וחברות וככה הגענו לישראל. בארץ קשרנו קשרים מאוד קרובים גם עם אנשי טירה, טייבה וג'לג'וליה ואני האמנתי שאם אלו הפלסטינים וככה יהיו החיים איתם, לא ירחק היום ונחיה בשלום.


שנים אחר כך התחברתי עם מנהל תיכון בקלקיליה, ראיתי בו אדם משכיל מאוד ואמרתי לו: 'אני חי יום ולילה עם השאלה למה אנחנו לא יכולים לחיות יחד כאחים'. סיפרתי לו את הסיפור על המורה תייסיר וציינתי שהייתי רוצה להזמין אותו להתארח אצלי. הוא שמע את השם והיו לו דמעות בעיניים. הוא אמר לי: 'תייסיר אלנבולסי כבר לא מורה, הוא מנכ"ל משרד החינוך בירדן, אתה לא יודע מה ההזמנה שלך תעשה לו'. זה היה מאוד מרגש. האמנתי אז ואני עדיין מאמין שאם כולנו נאמץ את דרך האהבה של תייסיר, נוכל ליצור גשר ולחיות אלה לצד אלה".