ניצחתי!

"כשאני מסתכלת על החיים שלי, אני לא מאמינה שעברתי את כל זה. גטו, אושוויץ, צעדת המוות, בריחה ברגל מהונגריה לאיטליה, עלייה לארץ בספינת דייגים, מחנות עולים, בתי אתי שנפטרה בגיל שתיים עשרה, מות חיים בעלי... ולמרות כל מה שעברתי, הצלחתי! ניצחתי!"חיה קלה נולדה ב-1927 בכפר נירמדה בהונגריה. היא גדלה עם אח ואחות צעירים, לאביה היה כרם ומטעי דובדבנים ואמה הייתה עקרת בית חמה וחכמה. חיי המשפחה בכפר היו טובים. חיה הלכה לבית ספר יהודי, למדה עברית והשתתפה בפעילויות של תנועת בני עקיבא בכפר. "היינו משפחה דתית אבל לא ציונית", מספרת חיה, "לא הרגשנו אנטישמיות בכלל".
ואז פלשו הגרמנים להונגריה והתחילו הגזירות. חיה הפסיקה ללכת לבית הספר, ואחרי חג הפסח הודיעו ליהודים לעזוב ולעבור לעיר קישווארדה – שם היה גטו. "אחותי הספיקה להשאיר תמונה שלה אצל חברה טובה הונגרייה, למזכרת. קיבלתי אותה ממנה כשחזרתי לכפר אחרי השואה, ועד היום היא אצלי. זה כל מה שנשאר מכל המשפחה שלי..."
מהגטו לקחו את חיה ומשפחתה ברכבת במשך שבוע, בלי אוכל, בלי מים, בלי שירותים ובלי לדעת לאן. "הגענו לאושוויץ. אבא נעלם מיד, את אימא והאחים לקחו. אני הלכתי עם קבוצה של צעירות לצריף ארוך, שם ישנו שתיים עשרה בנות על דרגש. במשך היום עמדנו במסדרים בחום נוראי ובלי מים". בגטו פגשה בת דודה, והן שמרו זו על זו. "את צעדת המוות כמעט לא שרדתי. אם בת דודתי לא הייתה מושכת אותי, היו יורים בי כמו שירו במי שלא הצליח להמשיך ללכת".
אחרי שהרוסים שחררו אותם, חיה ובת דודתה התחילו לצעוד הביתה, לכפר. הם קיוו לפגוש את כל בני המשפחה, אבל מכל המשפחה המורחבת הם מצאו רק שני בני דודים. אחד מהם היה חיים, הוא התאהב בחיה והם התחתנו. בשכנוע שליחים מהארץ החליטו לעלות לישראל באופן בלתי לגאלי.
"איך הגענו לאונייה? זה משהו שלא דיברתי עליו אף פעם. כדי שאנשים בכפר לא יחשדו, בהתחלה עזבו רק הנשים. הגברים המשיכו לעבוד בשדות והצטרפו מאוחר יותר. במשך שבועות הלכנו ברגל רק בלילות כדי שלא יגלו אותנו. עברנו גבולות, טיפסנו על הרים. בלי העזרה של חיים לא הייתי מחזיקה מעמד במסע הזה. בחוף איטליה חיכתה לנו ספינת דייגים ישנה". שבועיים הם היטלטלו בים, מסתתרים מפני הבריטים וסובלים ממחלת ים קשה. בארץ תפסו הבריטים את העולים והם נשלחו למחנה בקפריסין, ולאחר שנה חיה וחיים הגיעו בשעה טובה לארץ ישראל. אחרי מספר מעברים בישראל הם הגיעו לניר גלים יחד עם חברים שפגשו בדרך. "אני גאה מאוד במושב ניר גלים, מושב שיתופי אותו הקמתי עם חברים ניצולי שואה. מאז ועד היום אני חיה כאן, וכאן חיים גם ילדיי שבנו פה את ביתם".
חיה, כשמה כן היא (וכשם חיים בעלה ז"ל), היא כוח טבע של חיים וחיוניות. בכל פעם שהיא אומרת שהיא חבה תודה לאנשים שעזרו לה בדרך, אני מוסיפה: בלי העוצמות הפנימיות שבתוכך, אף אחד לא יכול היה לעזור.
"אני רוצה שכולם ידעו שגם אחרי דברים קשים מאוד אפשר לקום ולחיות", היא אומרת נחרצות, מחייכת ומאירת פנים כתמיד. "תמיד אמרנו שכשיהיו לנו ילדים לא נספר להם מה עבר עלינו בשואה. לא רצינו שידעו. אבל עכשיו הנכדים שואלים ומבקשים, ולמרות שמאוד קשה לי, אני מקפידה ללכת לבתי הספר שלהם ומספרת את הסיפור שלי. חשוב לי. אני רוצה שידעו. אסור שישכחו".