מלח הארץ

יצחק נולד לרבי רפאל ולג'וליה בינואר 1948 בלוב. בשנת 1949 עלתה המשפחה לארץ ישראל. ראשית הגיעו אל מחנה העולים בבית ליד, משם כעבור מספר שבועות עברו למה שהיה מכונה "יבנה ב'", מחנה אוהלים באזור פרדסים. לאחר זמן מה עברו להתגורר בפחונים.בשנת 1950 הוקם המושב בן זכאי והמשפחה קבעה בו את מקום מושבה. אביו היה בין מקימי המושב וחבר בוועדת הקליטה. "המשפחות קיבלו נחלות, הוצבו פחונים למגורים, ניתנה פרה לכל משק ופרד לכל שני משקים" הוא מספר ומתאר חוויות ילדות במושב ללא כבישים, ללא חשמל ועם מקלחות מחוץ לפחונים, מסתננים ופעילות טרור של קבוצות הפדאיון הפלסטיני מעזה.
אביו, רבי רפאל, דגל באופן רעיוני ומעשי בשילוב תורה ועבודה. הוא היה ידען גדול בתורה, בגמרא, במתמטיקה וגם היה איש עבודה. הוא היה דוגמא ומופת עבור יצחק, שמספר: "קמנו בבוקר מוקדם לעבוד בשדה, מהשדה הלכנו לבית הספר ומבית הספר שבנו לשדה. עבדנו ולמדנו".
אף שבאותם הימים לא היה פשוט לסיים שתים עשרה שנות לימוד, יצחק הצליח לעמוד בכך ואף סיים בהצטיינות את לימודיו בפרט במקצועות הריאלים: כימיה, פיסיקה ומתמטיקה, מה שסלל עבורו את הדרך ליחידה צבאית מתאימה. בשנת 1967 התגייס לצה"ל, סיים קורס קצינים ומג"דים, ניהל קריירה צבאית מרשימה ושירת בתפקידים משמעותיים. הוא לחם במלחמות ההתשה, יום הכיפורים, שלום הגליל ולבנון הראשונה, מהן יצא בדרך נס ללא פגע.
בעת שירותו הצבאי בסיני הכיר את ציפורה. בשנת 1974 נישאו והתגוררו ברפידים שבסיני. בשנת 1975 רכשו משק במושב בן זכאי ובשנת 1977 עברה המשפחה להתגורר במשק, כאשר יצחק עודנו בשירות צבאי. ציפורה, מושבניקית בעצמה ממושב נווה דורון בבאר יעקב, ניהלה את המשק ביד רמה, טיפלה בכרם זיתים, במטע האפרסמונים ובלול. בשנת 1988 פרש יצחק משירות הקבע בצה"ל ועבד במשק החקלאי ובניהול אגודות ומושבים. גם לאחר פרישתו מהצבא המשיך לשרת כשבע שנים כמג"ד במילואים בדרגת סגן אלוף, והיה שותף לפעילות ביטחונית רבה בלבנון, ביהודה ושומרון ובעזה.
לזוג נולדו חמישה ילדים: רעיה, אבי, שלומי, עופר ואיל. הילדים גדלו על ערכי אהבת הארץ והגנה על המולדת. בשנת 2004 נקש השכול על דלתה של משפחת ג'רבי. בנם עופר, לוחם ברמ"ח אבריו, בחור מוכשר עם ידי זהב, בעל חיוך מושלם ועיני תכלת בורקות, נהרג במבצע "פרשי הפלדה" במחנה זייתון בעזה. בטרם נקבר כינסה ציפורה את המשפחה ואמרה: "נפל עלינו אסון כבד, אסון היכול לפרק משפחה. עלינו להיות גאים בעופר ולבחור בחיים, להתלכד ולתמוך האחד באחר. כך נצליח לשרוד, להתקדם ואף להתפתח".
במהלך ימי השבעה הגיעו מנחמים רבים, ביניהם עורכי דין עמם עבד יצחק בתפקידו כמנהל אגודות. הוא החליט שמיד בתום ימי השבעה הוא יירשם ללימודי משפטים, מתוך עניין אך בעיקר מתוך רצון "לשמור על שפיות" לאחר האסון הכבד. הוא שכנע את רעיה בתו להצטרף אליו ללימודי המשפטים וכך היה. שניהם סיימו את התואר בהצלחה רבה. יצחק אף סיים לאחרונה לימודי תואר שני במשפטים.
יצחק מוטרד מאוד מהקיטוב בחברה הישראלית, וזה המסר שלו לדורות הבאים: "ההשתמטות מגבירה את הקרע בעם. יש לפעול למען הנשיאה בנטל ההגנה על המדינה".