שירים של קודש בין גלי הים

"הגעתי להרצליה בגיל חודשיים, זה כאילו נולדתי פה. מעולם לא ראיתי את עצמי גר בשום מקום אחר", כך מספר פרופ' מירון איזקסון, זוכה פרס נשיא המדינה לספרות. הקשר שלו להרצליה רוחני כמעט כמוהו. "מכל מקום שאני חוזר מהארץ או מחו"ל, כשאני נכנס לתוך שדרת עצי הפיקוס ברחוב הנשיא, אני פשוט נרגע", הוא מסביר.
הוא נולד בשנת 1956 להורים: רות ששימשה כיו"ר ויצו העולמית, ואליהו שהיה פעיל ציבור ונשיא התאחדות האיכרים בארץ ופעל לעידוד ההתיישבות והחקלאות. "אבא היה מבית מסורתי, אמא מבית לא דתי. לא נסענו בשבת ושמרנו על כשרות בבית אך פחות מחוץ לו. בגיל צעיר אמרתי להורי שאני לא יודע לעשות דברים 'חצי-חצי'. לפני בר-המצווה הייתי חולה אנוש ואז, הוסיפו לי את השם חיים. יכול להיות שגם זה חיזק בי את החיפוש אחר האמונה. המקורות של היהדות, מאד דברו אליי. ממש הרגשתי את הפלא, והנגיעה האלוקית משכה אותי והתחברה לי עם העולם הספרותי. אבל, העיסוק ביהדות והעיסוק הספרותי היו מאד אישיים וחוויתי בדידות. הייתי הולך עם אבא ז"ל ואחי להתפלל במניין במלון השרון, כי לא הייתה קהילה דתית במערב הרצליה. למזלנו, עם הזמן התגבשה קהילה של יהודים שומרי מצוות ונוצר מניין, ולפני כארבעים שנה עברנו לבית-הכנסת שלנו "אוהל משה" . שם מהתחלה, הפכתי להיות פעיל, והעברתי שיעורים ואת פרשת השבוע. הילדים שלי גדלו בתוכו".
איזקסון נישא לעופרה, אשר לימדה אותו "את משמעות הקהילה", ויחד הביאו שבעה ילדים. הוא משורר, סופר, פרופסור לספרות עברית והחיבור למילה הכתובה טבוע בדנ"א שלו, בתור הנין של ד"ר אהרן מאיר מזיא, שהיה נשיא ועד הלשון לאחר אליעזר בן יהודה. " אני חושב שאם הייתי יכול לדבר עם צעירים או עם המורים הייתי מחזיר את הרלוונטיות של מדעי הרוח. תנ"ך, ספרות, הגות, היסטוריה, מאד נעלמו. כעת הדגש על מדעים מדוייקים ואני חושב שזו החמצה עצומה. הייתי שמח לראות איך הרצליה מדגימה שמדעי הרוח רלוונטיים לכולם. הרצליה כעיר של הרצל, שהיה גם איש ספר, אולי גם במובן הזה להתחבר אליו, גם כאיש רוח".
כמי שתר אחר חיפוש מניין, הוא שמח על התחזקות חיי הרוח בעיר עם פתיחתם של בתי כנסת. "זה מעניין לראות את התגובות של החברים הותיקים מהרצליה לשינויים האלו: יש אלה שנכנסו לקהילה והפכו פעילים, יש אלה שקצת נבהלו בהתחלה ואחר נרגעו ויש אלה שהמשיכו את חייהם בלי לנקוט עמדה הנה או הנה. אני מתמקד בתיקון חיי ואין לי רצון להטיף לאנשים", הוא מסביר. מה שבעיניו לא השתנה בהרצליה זה הים. "אמא שלי הייתה מספרת שבגיל קטן מאד, כשלקחה אותי לים אמרתי לה 'לים כזה גדול אני לא נכנס'. אני יודע לשחות בצורה עלובה אבל אני מאד אוהב להביט בים ולרוץ לאורכו עשרות קילומטרים. השהייה ליד החוף היא חלק מרכזי מאד בחיי. אולי זה מבטא בכלל את ההצלחה בלגור ליד דברים, מאשר 'בתוך' דברים ואחרי זה בשירים אני חווה אותם על אמת. את כל החסכים של 'לגעת בדברים' אני כנראה משלים בשירים".