סיפור של עיר

"סעי ברחוב הנדיב עד לבית הראשונים. בבית שאחריו, אנחנו גרים", אמר לי קול גברי בטלפון. כשנפתחה הדלת הבטתי למעלה כדי לומר שלום לישראל אוריאלי הרם והנישא מעל ראשי. עיניו סרקו אותי בחיוך רחב, כולו נכון לשאלותיי.


"מתי הגעת להרצליה?" שאלתי. "לא הגעתי להרצליה, נולדתי בהרצליה ב־1946", ענה לי בגאווה. "כאן גדלתי וכאן התחתנתי עם אשתי אלינא ב־1972. גם שלושת ילדינו ותשעת נכדינו נולדו בהרצליה וגרים כולם בקרבת ביתנו".


להוריו של ישראל נולדו שבעה ילדים. לצער המשפחה, אחת האחיות, תרצה, טבעה בחוף זבולון בהיותה בת 13. שלושה מאחיו עודם גרים בהרצליה. את אהבתו לעיר ירש מהוריו, וכך הוא מספר בעיניים נוצצות: "אבי מנחם אוריאלי הגיע לנמל יפו מרוסיה ב־1923 והחל לעבוד בבניית רפתות במושב ׳עין חי׳ (כפר מלל). כאשר הציעו לו אנשי ׳סולל בונה׳ לעבוד בכריית באר במושבה החדשה הרצליה שקמה באזור אג'ליל, יצא אבי עם בדואי, לכיוון הים, למצוא את המקום. רכובים על שני גמלים עמוסים, הם עברו גבעות חול ירוקות ושוממות, עד שלבסוף הצביע הבדואי על גבעה גבוהה שלפניה אגם ענק בוהק בשמש, ובצידה המערבי עמד צריף קטן. ׳הדא אל יהוד׳ אמר הבדואי, ועל האגם אמר: ׳הדא סכונה׳ (קדחת בערבית) והסתלק, משאיר את אבי שם ונעלם. מן הצריף הבודד יצא יהודי, נחמיה גינצבורג, ואמר: ׳אם הצלחת להגיע לכאן עם גמלים, יש לקוות שבמשך הזמן תהיה פה מושבה.׳


"אבי השתכן באוהל לצד שבעת הראשונים מקבוצת ׳קהילת ציון׳, שעלו לארץ מארה"ב ובראשם ש.ז. לוין, ההרצלייני הראשון. בסיורו במקום ראה אבא פתח גדול באחת הגבעות, ירד פנימה, והתברר לו שזאת מנהרה רומית עתיקה שנחסמה בסחף, מה שגרם להיווצרות ביצה ולריבוי יתושי הקדחת. בהמשך נפרצה המנהרה והביצה התנקזה לכיוון הים. על השטח הבוצי שנותר יצקו בטון, מה שהפך לקטע הכביש הראשון בהרצליה, היום ברחוב הרב קוק ליד הרכבת.


"ב־1925, כשהגיעו האחים של אבי מרוסיה, הם הקימו חברה לקידוח בארות, שנקראה ׳השדה׳. הבאר הראשונה של הרצליה, ברחוב הרב קוק, נבנתה על ידם, והיא פעילה עד היום. שם גם הוקם בית אבות שנוהל על ידי המשפחה, וקיים גם הוא עד היום."


התפעלתי עמוקות מההיסטוריה המשפחתית. ביקשתי לשמוע על ההיסטוריה האישית של ישראל, וכך סיפר: "הייתי בגן של הגננת המיתולוגית טובה חפץ ובהיותי בן 3 וחצי ירד שלג כבד בכל הארץ וגם הרצליה כוסתה בשכבה עבה לבנה. תחת עץ התות הגדול בגן טובה התאספו הרבה ציפורים שחיטטו בקרקע וטובה דאגה שלא נפריע להן, והסבירה לנו שהן הגיעו לכאן כי תחת העץ היה פחות שלג וזה הקל עליהן למצוא גרעינים. וכך בגיל שלוש וחצי זכיתי לשיעור ראשון באקולוגיה מפי גננת מופלאה ובלתי נשכחת. בהמשך למדתי בבית הספר העממי בהרצליה (לימים בית ספר ויצמן) ובבי"ס חקלאי פרדס חנה. אחרי תחנות שונות, הקמתי עם אשתי את מפעל "אוריאלית" (Uri-Elite) לייצור כלי זכוכית מעוצבים ומעוטרים בכסף וזהב, באזור התעשיה בהרצליה. העסקנו גם עולות חדשות ומוכשרות מאתיופיה ושלחנו מכולות לאירופה ומתנות ממפעלנו ניתנו למלך חוסיין ונמצאות בארמונו."


"אני פשוט מאוהב בעיר הזאת," אומר ישראל, "ואת אהבתי זו העברתי לילדיי ולנכדיי. כל עיקול וכל רחוב בעיר מעלים בי זיכרונות". ישראל נוצר את הזיכרונות, וכך, בבית שאחרי בית הראשונים בהרצליה, חי אדם שמספר סיפור של עיר.