סיפורה של מייסדת נוף ים

"את הגנים של ההומור קיבלתי מאבא, ואת החוזק, מאמא״, מספרת לי עליזה פייבל, ומתיישבת כמו אליס בארץ הפלאות בכורסה שקלפים מבד נתפרו למשענתה.
עליזה נולדה ב־1917 במירבורג גרמניה. ב־1918 נפטר אביה בפתאומיות, ופייבל הקטנה צפתה באמה מתמודדת לבדה בהצלחה בכל חזית אפשרית. עליזה גדלה לתוך דיסוננס חיים מתגבר, מילדה חברותית הצולחת בעיות דיקציה בחן, לכזו הנדחית ע"י חבריה הגרמנים כשהחלו להופיע ניצנים ראשונים של אנטישמיות. "באחד הבקרים בהם היה טקס שירה להיטלר בחטיבת הביניים," מספרת, "החלטתי לשיר כמו כולם, ומיד חטפתי בעיטה הגונה מחבר לכיתה שאמר 'את יהודייה מלוכלכת, את לא תשירי'. שם הבנתי שמקומי בקהילת בית הכנסת".
קהילת בית הכנסת הכירה לה את הקבוצות הציוניות ואת העבודה הראשונה שלה, ושם הכירה את בעלה, ״הוא היה המנהל שלי והאהוב שלי,״ אומרת לי בחיוך, ״כל הבנות שנאו אותי על זה״, ממשיכה וצוחקת.
הם התארסו וקבעו להתחתן בבניין העירייה. באותו הערב הגיעה ידיעה כי הנאצים מגיעים והחתן היה חייב לברוח מיד. "נשארתי עם שמלת כלה ובלי חתן״, היא אומרת, וגם אז מתפקעת מצחוק. נראה כי גם בדברים הכי קשים ליזה תמצא הומור – גאונה הישרדותית שכמותה.
לאחר מספר חודשים הם חברו שוב, והחליטו לעלות יחד ארצה. הזוג התמקם במקום מקסים ליד הים והקימו את מה שעתיד היה להיות שכונת נוף ים, שם שהם בחרו בעצמם. "הייתי מגיעה לראיונות המשפחות שביקשו לגור בשכונה לבושה בשמלה מהודרת. רציתי להסביר שלשכונה הזו אנו מייעדים עתיד מיוחד עם משפחות שנוכל להקים איתן קהילה".
את שכונת נוף ים בנתה עליזה בשכלה החריף, בחברותיות המדהימה ובשתי ידיים. באותן ידיים אחזה באהובה כשחטף אירוע לב, ושם ליטפה וחייכה עד רגעיו האחרונים. כאן משתררת שתיקה לרגע, ומיד היא מתעשתת ומזכירה לי שהיא גם יודעת לרקוד.
את המפגש סיימנו בריקוד – היא רוקדת, אני מצלמת ומפנה עוד כיסא ועוד אחד, כדי לתת מקום לאישה הזו שגדולה מהחיים.