ידי הזהב של יחיאל

"המסע לישראל מתימן היה רווי תלאות", כך מספר יחיאל בדיחי. הוא נולד ב-1939 להורים יחיא ורומה, שחלמו על אדמת ארץ הקודש. בשנת 1949 התחילו במסע שעבר בתחנות רבות, בחלקן התעכבו ובחלקן רק חלפו: ערים, כפרים ומחנות פליטים. "רוב הדרך עשינו ברגל, חלקה ברכיבה על חמור, וחלק דחוסים במשאית עם משפחות נוספות", הוא מספר. מכיוון שאימו חלתה, אביו נשא אותה על גבו במדבר הלוהט. במהלך הדרך נפטרו סבתו ואחיותיו התינוקות של יחיאל, וכשהגיעו לעיר תעוז בערב ראש השנה נפטר אבי המשפחה. לנעליו נכנס יחיאל הילד, שנשלח לטפל ברישום לטיסה לארץ. הוא גמגם ושם המשפחה נרשם בטעות כג'יבסון וכך נקראו גם כשהגיעו לארץ. רק שנים לאחר מכן, ערב נישואיו, חזר יחיאל לשם משפחתו המקורי - בדיחי, אולם אימו המשיכה לשאת בשם המשפחה המשובש עד למותה.

יחיאל, אימו ואחיו הקטן, חיים, הגיעו לארץ, חסרי כל, ושוכנו במעברת אוהלים בראש העין. יחיאל עבר לתקופה מסוימת לבסיס תל נוף עם ילדי עולים רבים שמוצאם מתימן, עיראק ופרס, כשבמקביל המשפחה הועברה לבקשת האם להתגורר במעברת הרצליה, מכיוון שהיו להם קרובי משפחה בעיר. תחילה יחיאל שמר על אחיו הקטן בזמן שאמם יצאה לעבוד במשק בית, אולם לאחר מספר שבועות החל ללמוד בבית ספר "בר אילן" בעיר. בבוקר, לפני שהלך ללימודים עבד בפירוק רעפים ממשאיות על מנת לעזור לאימו בפרנסת המשפחה. יחיאל היה קשור קשר עז לאמו, עד לפטירתה בגיל 99. שולחן האוכל מבית אימו ניצב עד היום בחצר ביתם של שרה ויחיאל, "השולחן מביא לנו ברכה", הוא מסביר ומבקש להצטלם לידו.

הקשר של יחיאל לרהיט העץ אינו מקרי. הוא ניחן בכישרון מיוחד לנגרות, מקצוע אותו רכש בפנימייה של עליית הנוער בכפר גנים ב', מוסד של הרב בן ציון צבי, שם למד בהמשך דרכו. לאחר שחרורו מצה"ל עבד כנגר עצמאי ובהמשך בנגריה של הקיבוץ הארצי. במהלך השנים התקדם לתפקידי ניהול ועבד ברחבי הארץ מדן ועד כרם שלום. לאחר למעלה מ-30 שנות עבודה בקיבוץ הארצי, ולאחר פירוק הארגון, עזב יחיאל ועבר לעבוד כמנהל מחסן בפנדור עד ליציאתו לפנסיה. עד היום כשהוא רואה רהיטים מושלכים לרחוב, הוא מכניס משפץ ומתקן אותם, וכך מכניס בהם חיים חדשים.

את שרה אשתו, בתם של עולים מטורקיה, פגש בשכונת נווה ישראל בה התגוררו המשפחות שלהם, עת שרה חיפשה נגר שיוכל להתקין להם תריסים לחלונות. הזוג נישא בשנת 1968 לאחר 3 חודשי הכרות בלבד. "זו הייתה אהבה, וכך גם היה נהוג באותה עת", הוא מספר בחיוך. לאחר נישואיהם, עברו יחיאל ושרה להתגורר בבית בו הם גרים עד היום בשיכון ויצמן, "זו אמנם דירת שיכון אבל יש שמחה בבית", אומרים בני הזוג. שם גידלו יחדיו 4 ילדים מוצלחים: שי, מירב, מיכל ואיתי, שהולידו 10 נכדים. בצניעות רבה המאפיינת את יחיאל ושרה, עולה כי יחיאל לא רק חלם על המדינה, אלא גם נלחם עבורה בארבע מלחמות בהן שירת במילואים, וגם בנה אותה בכישרונו להפיח חיים בעץ ולהפיח שמחה בכל מי שפוגש בו.