זיכרונות בכל פינה

זיכרונות ילדותו של מאיר נתנוב ניבטים אליו מכל פינה בעיר הרצליה."למדתי והשכלתי מהחיים," הוא אומר, ומתחיל לספר.
סבא רבא של מאיר הגיע ב־1876 לתוּר את הארץ, להכיר את טיבה – מילים שמזכירות איזה סיפור תנ"כי. אביו ואימו עלו ארצה ב־1917, אבא מקווקז ואימא מטורקיה.
מאיר נולד בחיפה בשנת 1936. לאביו הייתה נגריה אשר במאורעות דאז נשרפה ע"י ערבים פורעים. בצר להם חיפשו את דרכם מחדש; הם עברו לקריית חיים, הסבא היה בין מקימי כפר ברוך והתגורר במקום וכשמאיר היה בן שש עברו לדודתו בהרצליה. בעלה היה שומר המושבה. "שומר?" אתם שואלים. כן, הרצליה הייתה מושבה חקלאית ובה בתים עם משקי עזר צמודים, אשר לעיתים היו פושטים עליהם תושבים מהכפרים הסמוכים וגונבים תוצרת. מאיר ומשפחתו התגוררו בצריף הקטן של הדודה עד שהמשפחה סייעה להם לעבור ליחידת הדיור הראשונה שלהם בשכונת הפועלים. בשכונה זו הקים מאיר את משפחתו, ובה הוא מתגורר עד היום.
אבא של מאיר הקים בעשר אצבעותיו עסק לבניית גגות רעפים, לולים ורפתות, שהיה בהם צורך עבור הבתים ומשקי העזר של התקופה. מאיר מצביע על גגות השכונה בגאווה, "זו עבודה של אבי". בהרצליה בתים רבים הקיימים עד היום, כולל מבני ציבור כגון מלון "אכדיה" ומלון "תדמור", הם פרי עבודתם.
מאיר למד ב"ביה"ס של הרב", אחר כך עבר ל"בי"ס עממי" (בית העירייה הישן ברח' הנדיב) שלימים עבר מיקום והוטמע בביה"ס ויצמן. מאיר למד עד כתה ח. לדבריו היה ילד "שובב" שאהב לעשות מעשי קונדס, לספר סיפורים ולבלות.
בשנת 1947, יצאו הילדים להשתעשע עם רוגטקות בחורשה באזור חולות שביב (יד התשעה). לפתע הם ראו צעירים מנסים לברוח ממבנה שהיה באזור ושמעו יריות. הם רצו למושבה לספר לשומרים. התברר שמאיר וחבריו היו עדים למה שנודע לימים בתור "רצח ילדי רעננה" – רצח של פעילי מחתרת הלח"י.
בהרצליה הייתה פעילות נרחבת של "ההגנה" ורבים מתושביה שירתו תחילה ב"בריגדה" ואח"כ ב"הגנה". בקצה המושבה היה איזור ביצות "הבאסה". "זה המקום בו שיחקנו כיד הדמיון הטובה", הוא משתף ומספר איך בנו רפסודות לשוט בהן, צדו אגמיות ומכרו תמורת דמי כיס צנועים ואספו יונים לשובך בחצר.
עם סיום כתה ח' וההבנה שלא ימשיך ללמוד, יצא מאיר לעבוד עם אביו. הם היו רוכבים על אופניים עם טרנזיסטור ביד, להנעים את דרכם בשבילי העפר ברחבי המושבה. אביו שיתף פעולה עם הערבים והעסיקם; ראש שבט אבו כישכ הביא לו חול ים עם גמליו, והוא בנה לו שוקת לגמלים ושמר על בנו בעודו עובד. אביו אף העסיק ילדי עולים וילדים ממשפחות מצוקה כדי שיהיו בסביבה יצרנית ומפרנסת וחלילה לא יתדרדרו לתרבות רעה. מאיר היה הולך לבתי הילדים להעירם אם לא הגיעו לעבודה.
מאיר היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד", התגייס לצבא בשנת 1953, עבר קורס מכ"ים, קורס סמלים קרביים וקורס מד"סים. הוא השתחרר בשנת 1956 ומיד גויס להילחם במבצע סיני. הוא לחם במלחמות ששת הימים ויום כיפור.
בצבא הכיר את אהובה, והשניים נישאו בשנת 1957. להם ארבעה ילדים, 11 נכדים ושישה נינים. הבן ממשיך את העסק המשפחתי ומאיר איתו.
"שבת אחים גם יחד" – כך הוא מתאר את הרצליה בראשית שנותיה, ואליה הוא מתגעגע. "מי שגדל בהרצליה, היה לו מזל גדול," הוא אומר, "חברה טובה, חינוך טוב, צניעות, עזרה הדדית, פרנסה מעבודה ונוסטלגיה". זו, על פיו, כל התורה כולה על רגל אחת.