הסיפור של רות

רות היא מסוג הנשים שעושות היסטוריה. היא נולדה בירושלים בת בכורה ועצמאית עוד בימים שאנשים ידעו לחיות יחד, תקופה נאיבית ופשוטה. כבר בנעוריה, הייתה חברת ארגון אצ"ל, הייתה חברת קיבוץ רוחמה והתגוררה בארץ עוד כשהיו בה 400 אלף תושבים בלבד, אפשר לומר שהיא וחבריה הם ממקימי המדינה. היא באה מכל מיני קצוות שונים, ומכירה אספקטים רבים ומגוונים של החברה הישראלית וזה מה שהפך אותה לכל כך סובלנית ומקבלת. כשהיא מספרת לי על תקומת המדינה הקול שלה נפעם ומלא התרגשות. היא אמנם לא סיימה בית ספר תיכון, אולם היא ההוכחה שאפשר להצליח וללמוד גם לא במסגרת המקובלת, כמו כל דבר שהיא עושה. מילדות היא הייתה תולעת ספרים ורכשה ידע אינסופי בעצמה.
בשנות ה-60, נישאה לדני רזניק ז"ל בלונדון, להם שלושה ילדים והם מגיעים להרצליה. את העשייה החברתית הענפה שלה היא מתחילה שם, בהקמת המקלט השני בארץ לנשים מוכות ומעבר לכך היא חוקרת את היקף התופעה, בוחנת את נושא החקיקה ופועלת לשינוי נרחב ככל האפשר. לימים הקימה עוד שני מקלטים בערים נוספות והקימה את קו החירום הראשון בארץ לתמיכה בקורבנות אלימות, המופעל כיום בידי מתנדבות בלבד, כאשר היא זו שמדריכה אותן בקורס ההכנה. נבחרה כיו"רית של מפלגת מרצ ונעמ"ת וחברת הוועד הפועל של ההסתדרות.
רות לא מסתפקת בזה, אלא רוצה ליצור מערכת מסועפת של שירותים ועמותות בעיר שיתמכו אלה באלה ויעניקו מעטפת מלאה לתושבי העיר ונבחרת למועצת העיר. כחברה בקואליציה עם יעל גרמן היא מקימה את וועדת הבריאות ולוקחת חלק בוועדה לשלום הילד, וועדות בריאותיות וחברתיות כאחד, כשידה בכול והיא מנצחת על כולם מלמעלה, היא טווה רשת לקהילה בהרצליה, רשת שלא עסקה בחולי או רפואה, אלא בארגונים שפועלים למען החולים. במשך 20 שנים כיהנה במועצת העיר ועשתה מהפכות בתחומים רבים. החלום שלה היה להיות אחות והיא בדרכה שלה הצליחה להגשים את זה בצורה אחרת. לדבריה, לכל אישה ואם יש חוש לתחום הזה.
כאישה במלוא מובן המילה היא הייתה חלוצה והובילה את המהפכה הפמיניסטית עוד בימים בהם היה אנטי כלפי נשים, עוד בתקופה שהרימו גבה כשאישה נהגה ברכב. היא לא וויתרה ופעלה חברתית ופוליטית למען שינוי תפיסתי כלפיי המין הנשי והייתה חברת העמותה ה"נ - הרצליה נשים שפעלה לקידום נשים בכל תחום. נבחרה לכלת פרס ישראל בימים בהם הרגישה צורך לשנות את שמה מרותי לרות, על מנת שייקחו אותה ברצינות כמו שמגיע לה ולכל אישה. רות היא הפמיניסטית הראשונה שהדליקה משואה ואיך לא, היא מקדישה אותה לכל הנשים באשר הן.
היא תמיד דאגה לחלשים, לאלו שצריכים לקבל את המקום, דאגה להקים לבני נוער מקום אליו יוכלו לגשת בעת צרה, ללא תשלום וללא רישום רפואי או ליווי הורים והכל באופן דיסקרטי. היא דאגה לטפח את הילדים ולשמש עבורם מנוף צמיחה למנהיגות צעירה כבר בימי בית הספר היסודי.
היא הייתה מנהיגה מנעוריה, הוציאה לאור שלושה ספרים שכתבה וללא ספק הקדימה את זמנה ושימשה כר פורה עבור רעיונות שבעבר אף אחד לא חלם עליהם. כיום רות משקיעה את זמנה ופעילה מרכזית בקבוצה למתמודדי נפש ולפני שנים מספר אף זכתה בתואר יקירת העיר הרצליה.
"לא צריך לדבר על צריך לדבר עם. צריך לקרוא, להכיר את עברנו ולעשות מה שאנחנו מאמינים. כל אחד יכול לתרום למען ולא רק בכסף, ולו בדברים הכי קטנים", היא מספרת. ואם אפשר לנסות להגדיר עבורה את המילה שהכי מתאימה לה ללא ספק זה יהיה חופש.