את שראו עיניי

לובה טראובלר נולדה בקיץ 1935 בעיר רובנו שהיתה בשליטת פולין, ביתם הבכורה של שלמה וסוניה הנדלמן ז״ל. עם פרוץ המלחמה, איבדה לובה את רוב משפחתה המורחבת, כ-400 איש, במאורעות באבי יאר, ואת כל רכושם. לובה גדלה לתוך מציאות של הישרדות מאז התחילו הגרמנים והפולנים המקומיים להתנכל ליהודים הגרים בה. היא מספרת על מקרה שהפך את עולמה: יום אחד, כשאביה של לובה היה בעבודה ביערות, פרץ את שער הכניסה פולני מקומי, רכוב בעגלת סוס, וחטף את אימה של לובה ואחיה הקטן עימם שיחקה בחצר הבית. את לובה השאיר הזר במקומה ללא פגע לבד בחצר. לובה רצה אחרי העגלה בקריאות לאימה, אך לא יכלה לעמוד בקצב דהירתה של העגלה, וחזרה להתחבא מאחורי שיח בחצר ביתם - מחכה בפחד לאביה. כשאביה חזר מהעבודה היא יצאה ממחבואה, וסיפרה את שהתרחש. האב רכב על סוס חמוש באקדח, מתוקף תפקידו כמפקח היערות, דהר לכיוון החורשה שלובה כיוונה אותו, ומצא את הפולני מנופף בקילשון מעל אישתו, כשבנו שכוב לידה על האדמה. הוא מיד הוציא את האקדח והרג את הפולני ובכך הצליח להציל את אשתו ובנו הקט. "אבי הבין שעל מנת לשרוד, אנחנו חייבים לברוח", היא מספרת.

הם נטשו את כל רכושם והחלו לנדוד מזרחה בתוך היערות ממחוז אחד למשנהו. המסע היה קשה, ממושך ומסוכן, והם התמודדו עם רעב, חולי ומזג אוויר קיצוני. לאחר כשנה-שנתיים של נדודים, המשפחה הגיעה למחוז אורל כששמעו שסטאלין פתח את הגבולות לפליטים מפולין שברחו מהנאצים. שם התחילו הוריה לעבוד במכרות פחם. אביה של לובה, שנקרא לשרת בצבא, נסע במעבורת למקום ההתפקדות ושם פגש בחורה צעירה יהודייה חסרת כל, שאנשי המעבורת הציקו לה. הוא אסף אותה לביתם בתמורה לכך שתסייע בטיפול הילדים ובמשק הבית. עם השנים הקשות כפליטים, והחיים בתוך חדר אחד קטן, קר וחשוך, פצח האב ברומן עם אותה נערה שלימים הייתה זוגתו ואם בנו מחוץ לנישואיו. אימה של לובה חלתה בדיכאון קשה שהוביל לחוסר תפקוד כללי. לובה מצאה עצמה לבדה מטפלת באחיה הקטן. עם זאת, בסןף המלחמה, כשסטאלין הורה כי הפולנים יכולים לחזור למדינתם, נדדו כולם יחד חזרה לפולין דרך אוסטריה, שם שהו במחנות עקורים מספר שנים. שם למדה לובה לראשונה שפה רשמית - יידיש, ב"בית יעקב" שהפעיל ארגון הג׳וינט. בזכות לימודיה התקבלה להמשך לימודים בבית הספר בארץ.

לובה ומשפחתה היו אמורים לעלות באוניית המעפילים ״אקסודוס״, אך לאור גילו הצעיר של אחיה יצחק, נאסר הדבר עליהם. אביה המציא תעודות מעבר זרות וכך עלו עם אוניה בלתי ליגלית אחרת. בארץ נשלחו למעברה ברעננה. לובה הייתה אז בת 13 בלבד כשפגשה את משה טראובלר, נער סקרן בן 15, שהגיע עם חבריו לראות את ה״פולנים החדשים״ שהגיעו למעברה. לימים הפך לבעלה של לובה, ויחד זכו לשלוש בנות, נכדים ונינים. ״למרות תלאות חיי, שרדתי בזכות אמונתי הגדולה באלוהים, עד היום אני אומרת תודה בכל ערב לפני השינה ובכל בוקר עם השכמתי. תמיד האמנתי שאם כל מה שעברתי, זכיתי להגיע לארץ, לגדל פה ילדים נפלאים ומשכילים, לזכות לראות את נכדיי וניניי, לאהוב ולהיות נאהבת, ולראות את כל הטוב הזה, הרי שדבר לא היה לחינם. צוואתי לדורות הבאים היא שלא יעזבו את ארץ ישראל, שימשיכו לטפח אותה ולצמוח בה, כי אין לנו ארץ אחרת".