חקלאית מבטן ומלידה

עירית אברהמי היא חקלאית מבטן ומלידה, ולא רק בשפת המליצה. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא חקלאית. מאז שהייתה ילדה שחוזרת מבית ספר והולכת לעבוד עם הוריה, ועד היום, כשהיא יוצאת ביחד עם אבי, בעלה, למטעי הזיתים שלהם על הטרקטור. בחצר ביתם עומד הטרקטור כשהר תבור נשקף ברקע, תמונה שאומרת הכול.
עירית ואבי כהן הם זוג שעובד יחד בחקלאות שנים רבות. ״בעצם,״ אומרת עירית, "אנחנו משחזרים את אורח החיים של הוריי, שגם הם עבדו שניהם בחקלאות. כילדים היינו הולכים לעבוד בשדה כל יום. היינו חוזרים מבית הספר, אוכלים ארוחת צהרים ויוצאים לעבוד. עבדנו בכל העבודות: אספנו גזם, האכלנו את הפרות, אספנו ביצים, קטפנו סלק. בקיץ היינו קמים מוקדם, לפני החום הגדול, לקטוף את השקדים ואחר כך לקלף אותם. היינו ממלאים שקדים בתוך קופסאות שימורים, ומקבלים 10 אגורות לקופסא. כך היו חיינו כאן".

עירית נולדה ב־1952 להוריה עדה ואהרוני כהן, ויחד עם אחיה ואחיותיה, שישה במספר, גדלה כאן כדור שלישי של חקלאים. הסבא, משה יעקב כהן, הגיע לכפר תבור עם הוריו עוד בהיותו בן 5. משגדל היה לראש המועצה המקומית הראשון. אביה של עירית נולד בכפר ב־1923. החיים כילדים למשפחת חקלאים היו פשוטים, קשים ונפלאים כאחד. "בנוסף לעבודות השדה שמילאנו כולנו, עשינו גם תורנויות בבית, עזרנו בשטיפת כלים, בהכנת השולחן ובכל מה שאפשר היה לעשות. אחרי העבודות, יום אחד בשבוע קיבלנו חופש מההורים, עלינו על אוטובוס ונסענו לכנרת לבדנו". העצמאות והחופש היו כורח המציאות וגם אידאולוגיה.


מיד אחרי התיכון התחתנה עירית עם אבי אברהמי, חקלאי משרונה. אחרי ארבע שנים בשרונה עברו לכפר תבור ומאז הם כאן. ב־1974 קנו אדמה ובנו את ביתם. הם קיבלו 50 דונם אדמה חקלאית ונטעו בה זיתים, ומאז ועד היום הם מגדלים את מטעי הזיתים שלהם לבדם. בחצר ביתם עומדים הכלים החקלאיים, טרקטור, מרסס ומרסקת גזם – כל הנחוץ להם לעבודת הקודש של גידול הזיתים. את עבודות הטיפוח והשמירה על המטעים הם ממלאים בעצמם, ולקראת עונת המסיק מוכרים את היבול על השטח. בימי העבודה במטעים הם יוצאים יחד מוקדם בבוקר, ולפעמים מביאים איתם את ארוחת הבוקר למטע, יושבים בצל עצי הזית ונהנים מהאוויר הנקי ומהנוף היפה של שדות כפר תבור.
לעירית ואבי נולדו ארבעה ילדים, שלא התרחקו הרבה מההוויה החקלאית. יחד עם זאת, אף אחד מהילדים לא ממשיך בעבודה החקלאית. מצד אחד זה צובט בלב, אבל מהצד השני אומר אבי: "אני לא רוצה שהבנים שלי יעבדו קשה כמו שאני עבדתי".
לצד העבודה החקלאית, עירית, כיום גמלאית, ניהלה את המועצה הדתית 34 שנים. "בשנים האחרונות הייתי אחראית על הקבורה, על בתי הכנסת ועל כל מה שקשור לשירותי דת כאן בכפר", היא מספרת. אבי עובד שנים רבות כנהג אוטובוס בהסעות תלמידים. הם ממשיכים לעבוד במטע הזיתים, בעיקר בסופי השבוע. "כפר תבור הוא המקום הכי טוב לחיות בו", אומר אבי. ״אנחנו קשורים לאדמה, לעצים ולמקום בקשר חזק".