הטבע של סמי

לסמי ישראל, יליד 1947, יש שלוש אהבות בחייו. הראשונה למשפחתו, השנייה לכפר תבור והשלישית לטבע. הוא מביט בעלים ומיד מזהה מי חולה, מי זקוק לטיפול ומי בשל. אלו הם חייו של חקלאי בלב ונפש.


סמי עלה עם משפחתו מעיראק ב־1951, הישר למעברה בכפר תבור. "ארבע שנים חיינו בלי מים, בלי חשמל, בלי כבישים ובלי שירותים. את המים שאבנו מבריכה עם דלי. כשעברנו למושבה חיינו יחד עיראקים, כורדים ומרוקאים, הווי מיוחד היה אצלנו. חלק עזבו, אבל אני נשארתי בכפר עם המשפחה".


אפשר לומר שהחקלאות בחרה בסמי. "כשהייתי בן 14 המשפחה נקלעה לקשיים. אמרו לי 'לך לעבוד', ואני הלכתי לחקלאות בכפר. עבדתי פה כל החיים. התגייסתי לצבא, שירתי בשיריון בחטיבה 7, השתתפתי בכל מלחמות ישראל ותמיד חזרתי לעבודת האדמה". יחד עם חבריו הקים אגודה שיתופית ועבד מאות של דונמים עם גידולים שונים.


"לחקלאי אין סדר יום, זה לא דבר קבוע", מספר סמי. "יום אחד אפשר לקום בחצות בלילה ויום אחר בשש בבוקר, הכול תלוי בפעילות. אם צריך לרסס, לקטוף או לשתול. כל יום זה משהו אחר". יום העבודה שלו אף פעם לא נגמר בשעה קבועה. "יש חקלאים שחוזרים הביתה בעשר בלילה. אין שעות. את ארוחת הבוקר אני לוקח בתיק ואוכל בשדה. ככה זה חקלאי".

בכלל, נדמה שלהיות חקלאי היום זה קצת כמו הייטק, ביחס לשנים הראשונות. "היום הכול אוטומטי, לא עובדים כמעט בידיים כמו פעם," הוא מספר, "הטכנולוגיה התפתחה וקידמה את החקלאות. פעם זרענו בידיים היום יש מכשור חקלאי שדואג לזה".

החיבור שלו לכפר תבור הוא בלב ובנפש, ועיניו מוארות כשהוא מתאר את הווי הכפר. "אני אוהב כאן הכול, מכיר את כולם, וכולנו חברים", הוא אומר בחיוך. עד היום הוא חי בביתו לצד אשתו דורית, ומטפח גינה עמוסה בפרי: לימונים, תפוזים, אבוקדו ומנגו. הכול בהישג יד ובמרחק קטיפה. יחד זכו לשני ילדים, ושלושה נכדים, שגרים גם הם בכפר תבור ונהנים לקטוף מהעצים בחצר של סבא. לשאלתי אילו תכונות דרושות לו לחקלאי עונה סמי בחיוך: "חקלאי צריך לדעת את העבודה היטב. איך לזרוע ואיך לגדל ולטפח. הוא צריך לדעת את האדמה, ומעל לכל הוא זקוק לסבלנות. החקלאי זורע, ומה שגדל לא תלוי רק בו".