"האהבה הגדולה שלי בשדה"

החקלאי משה צפירה נולד בעפולה בשנת 1949. אימו חנה נולדה בגרמניה וברחה לישראל עם
עליית הנוער בגיל 17. רוב משפחתה נספתה בשואה. סבא רבא שלום עלה לארץ מתימן בשנת
1882 עם בני משפחתו, והתיישב בירושלים בכפר סילואן, שם התגוררו תימנים.

בתחילת המאה העשרים עברו ליפו. דוד, בנו של שלום, התחתן ובנה בית בנווה צדק מחוץ ליפו. הוא עבד במושבות הברון, ברחובות ובקריית עקרון, ובהמשך קיבל נחלה בכפר תבור. בנחלה גידל ירקות שונים לצורכי הבית בעזרת חמורים ושוורים. בנו של סבא דוד, שמעון, גידל כרמים, מטעי זיתים, ענבים ושקדים והמשיך להיות חקלאי עד סוף ימיו. שמעון נישא לחנה, ונולדו להם ארבעה ילדים. משה הוא בכור ילדיהם, שממשיך לעבוד במשק המשפחתי עד היום. משה מספר: ״למדתי לשחות בבריכה של הפרות, מתחת לעץ התות, ובקיץ הייתי הולך ברגל לשחות בכנרת״.

סבו היה החקלאי התימני הראשון בכפר תבור. ״לא הרגשתי אף פעם שונה או מקופח, הרגשתי שווה לשאר החקלאים. עבדנו עם משפחות מכפר כנא, יהודים וערבים, חוגגים יחד חתונות ומגיעים להלוויות. אבי גידל גידולי ׳בעל׳ (צורת גידול המבוססת על השקייה במשקעים טבעיים בלבד) כי לא היו מי השקייה. הייתה עזרה הדדית בין החקלאים, אם מישהו לא הספיק לזרוע, לחרוש, או יצא למילואים ולא הספיק לחלוב פרות, חקלאי אחר היה עוזר״.

משה למד ארבע שנים בפנימייה צבאית בבית הספר לקציני ים בעכו. ״אין כמו הפנימייה הזו, זה
עולם אחר מהכפר, חברים וחוויות טובות מהים״. בהמשך שירת בחיל הים בסטי״לים. את אשתו מירי הכיר דרך חבר מהפנימייה, הם נישאו ולהם ארבעה ילדים ושלושה נכדים.

בעיניים נוצצות הוא מדבר על השדות ועל החקלאות. ״עבדתי לאורך השנים ברפת, מטעים, כרם,
מלונים, אבטיחים, חיטה, חומוס, שקדים, פלפלים, בצל, שום, עגבניות. אני עדיין אוהב לעבוד
ומתעורר כל יום לשדה. לזרוע, לגדל, לקטוף – זה כמו לגדל ילדים״, הוא משתף. כשאני שואלת אם ניסה משהו אחר לאורך השנים הוא משיב, ״הפלגתי שלושה חודשים בצי הסוחר אבל הבנתי
שהאהבה הגדולה שלי בשדה. היה חסר לי הירוק בעיניים״.

למשה תחביבים רבים: ״אני אוהב להאזין לשאנסונים. פותר תשבצים. אהבתי גם סיפורי אהבה
תנ״כיים. אוהב את הבית, המרחב והשקט שלי״. אני יוצאת מפגישתנו עם חיוך, כי משה החליט
לנטוע בשדה שלו שתי שקדיות על שמי: האחת מיכל והשנייה חקוקי.