החיילים שלנו חדורי אמונה, זו זכות להיות איתם"

ד"ר סודי הוא רופא משפחה, מנהל מרפאת אלון מורה, רופא ילדים בקדומים, מנהל בכיר בבית החולים בלינסון ומוהל ואדם עתיר זכויות שבין היתר נבחר להשיא משואה. הוא נולד בשם סטיוארט במונטריאול שבקנדה בשנת 1959, וגדל בקהילה דתית, בשכונה שרובה יהודית. אחיו הוא שנתן לו את הכינוי "סודי" שדבק בו. כשהיה בן 11 עלתה המשפחה ארצה והתיישבה ברמת גן. סודי למד בחינוך הממ"ד, בתיכון "מדרשית נעם" ובישיבת ניר בקרית ארבע. בצבא שירת ביחידת חרמש, ומיד בתום שירותו החל ללמוד רפואה באוניברסיטת בן גוריון. לקראת סוף לימודיו נשא לאישה את רבקה (בקי), נולדו להם 11 ילדים ושלושים נכדים.
בשנת 1988 הציע צבי הנדל, ראש המועצה האזורית חוף עזה דאז, לדוקטור סודי להתגורר בנוה דקלים שבגוש קטיף כדי לחזק את שירותי הרפואה במקום. בתקופת המגורים בגוש קטיף עבד בבית החולים סורוקה, במרפאה בנתיבות, הקים צוות חירום רפואי בגוש קטיף וניהל את המרפאה האזורית בנוה דקלים.
לאחר 16 שנות מגורים בגוש קטיף נאלצה המשפחה להתפנות מביתה, במסגרת "תכנית ההתנתקות", גירוש קורע לב. סודי גורש מביתו על ידי חיילים כשהוא לבוש מדי צה"ל, זועק ומתריע: "יהיו קטיושות על אשקלון, מרגמות על שדרות, רצח בנתיבות – כולכם שותפים לפשע הזה". "גירוש זו קריעה של איבר ממך, מי שלא חווה זאת לא יוכל להבין זאת לעולם", הוא אומר.
מה שהכין אותו במעט להתנתקות מגוש קטיף היה המאבק בנסיגה מסיני, הוא היה ב"שכונת האיקסים" בימית, ולקח חלק פעיל בהתנגדות.
סודי חווה משבר אמוני קשה בעת הנסיגה מסיני, אך משבר זה לבסוף חיזק את אמונתו. בעקבות הגירוש התגוררה המשפחה כחצי שנה בבית מלון "השלום" בירושלים, ולאחר מכן עברה להתגורר בקרית ארבע במטרה לתגבר את רפואת החירום שם. לאחר הירצחם של בני משפחת פוגל עברו להתגורר בהר ברכה כדי לתמוך ולסייע למערך הרפואה. עם זאת, קהילת גוש קטיף חסרה להם, והם עברו להתגורר ביד בנימין בקהילה של מפונים.

בשבעה באוקטובר, "שמחת תורה", התארחה המשפחה ביישוב עלי זהב. בשעות הבוקר, מיד כשהבינו שמשהו נוראי מתרחש, יצא סודי לאסוף ציוד אישי ומדים והגיע ליחידה. מאז ועד היום, למעט הפוגה קצרה בת שבועיים, סודי מגויס ועוסק בכל משימה שנדרש לה: בימים הראשונים בעיקר פינוי גופות, ובהמשך הלחימה, טיפול ופינוי פצועים. סודי התעקש להיות מגויס ולסייע בלחימה: "נלחמתי להישאר ברצועת עזה ולא לצאת. החיילים שלנו חדורי אמונה. זו זכות להיות איתם ולא הייתי מוותר עליה בשום אופן". מן הרגע הראשון השתדל בכל כוחו להצטרף דווקא ללוחמים שעשויים להגיע לנוה דקלים, ואכן הוא הצליח להגיע עם הכוח הראשון שנכנס. הם הגיעו למבנה ישיבת ימית אשר בנוה דקלים, המשמש כיום "בית חולים לנשים". ישיבת ימית שכנה קרוב מאוד לבית משפחת נמיר. סודי מגדיר את החזרה הביתה כרגע מכונן, הוא רואה בה "תיקון של פשע הגירוש", כלשונו. "אולי זה מכפר במעט על הפשע הנורא בו הפקרנו חלק מארץ ישראל. בגוש קטיף למדנו שהנוסחה של התיישבות וחיים על פי התורה עובדת. אם נגזר עלינו להתפנות – נתיישב במקום אחר. ילדינו זוכים להגשים את החזון הלכה למעשה ומתגוררים בהתיישבות: באש קודש, חוות גלעד, יישוב הדעת ועלי זהב", מסכם סודי.