זיכרונותיה של נעמה על מסעם לישראל ממחיש את המורשת המתמשכת של אמונה וחוסן של הוריה. חדורת מסר על גאווה והתמדה בדרך, היא מעבירה שיעור עמוק לדורות הבאים.
"נולדתי בטיגריי, באתיופיה. כילדים, ההורים שלנו תמיד סיפרו לנו על ירוסלם וחיכינו ליום בו נגשים את החלום. אימי לימדה אותנו הבנות להיות עצמאיות וללכת כל אחת בדרכה, והבנים הלכו בדרך אבא ועזרו לו בשדה עם הפרות והכבשים. כשהתחיל המסע לסודן הייתי בת 13. בדרך מטיגריי עברנו דרך וולקייט ומקומות נוספים. פעמים רבות שודדים תפסו אותנו והתנכלו לנו. בגבול עם סודן כל אדם נדרש לשלם כדי לעלות למשאית שתוביל אותנו למחנה. מרגע שהגענו לסודן הסתרנו את יהדותנו מפני הנוצרים והמוסלמים. שם חיינו שלוש שנים, תקופה ארוכה וקשה ביותר של חולי, צמא ורעב. עם הזמן למדנו את השפה המקומית והתחלנו לחפש עבודה כדי להביא לחם הבייתה. כילדה טיפלתי בבני משפחתי שגססו. הייתי מטפטפת להם מים לפה. אחי נפטר בסודן. אחי ואבא שלי נאלצו לקבור אותו בסתר, באישון לילה. פחדנו להישאר ועברנו לגדריך. אחרי כמה חודשים לקחו אותנו לחוף הים, ושם העלו אותנו לסירות. במסע הימי הייתה דממה. לא שמעת ולו ציוץ קולות של תינוקות. מהסירה עברנו לאונייה גדולה בה הפלגנו ימים רבים עד שהגענו לחוף באילת.
למדתי שבחיים יש עליות ומורדות. הקשיים לימדו אותי להיות חזקה, ואחרי כל מה שהוריי נתנו לנו – נותר לי רק להיות גאה בהם. וזה גם המסר שלי לדור הצעיר שלא מכיר את המסע שעשינו להגשמת חלום: תהיו גאים בהוריכם ותלמדו את ההיסטוריה שלנו. יש לנו מורשת מפוארת".