החיים החדשים של חוה

"כילדה נהגתי לפקוד את בית היתומים של יאנוש קורצ'אק עם אמי", מספרת חוה מרגולין, ילידת 1934. הסיבה לביקורים הייתה שמשפחתה, שנחשבה לאמידה מאוד, הייתה אחת הפטרוניות של יאנוש קורצ'אק. "אני זוכרת שציפיתי בתיאטרון הבובות של קורצ'אק בעודי יושבת ליד הילדים היתומים", היא משחזרת. כמה עצוב לחשוב על חוה הילדה שמגיעה לבית יתומים, מבלי שתדע שלא רחוק היום בו גם היא תהיה ליתומה מאם בעקבות מלחמת העולם השנייה. חוה הייתה האחות הבכורה מתוך שלושה. "אמא העבירה אותי ואת אחי, יעקב, לגטו הגדול בוורשה ומשם לגטו הקטן״, מספרת. בזכות קשרי המשפחה, הצליחו להבריח את חוה ויעקב מחוץ לגטו והם הוחבאו על ידי פולנייה בשם פרדה בתור "אחייניה", ולכן גם שמותיהם שונו וחנה נקראה סופיה ברברה ביילסקה. לא זמן רב אחר כך, האם והאחות האמצעית, חנה, נשלחו לטרבלינקה. ״משם הן כבר לא שבו. הייתי רק בת 9 ועד היום אני לא זוכרת איך אמא שלי נראית וזה ממש מייסר אותי. מאז אני מנסה לשחזר את פניה ולא מצליחה", היא מספרת.
בשנת 1944 הם נשלחו לקרובי משפחתה של פרדה באחד הכפרים, אך חוה לא הסתדרה שם וחזרה לורשה. במשך תקופה היא קיבצה נדבות עם מוכרי סיגריות בכיכר ״שלושת הצלבים״, וכן סייעה בהעברת מידע מהגטו למחתרת דרך רשת הביוב. במקרה אחד עוכבה על ידי הנאצים אך שוחררה מאחר שחשבו שהיא פולניה. לאחר המרד הפולני נשלחה לברגן בלזן, שם סבלה מרעב ומחלות. לאחר שחרור המחנה היא נשלחה לשיקום בשוודיה ולאחר מכן חזרה לורשה לחפש את משפחתה. בעת ששוטטה בכיכר ״שלושת הצלבים״, היא נאספה על ידי אישה נוצרייה שלקחה אותה לכנסייה הסמוכה, ״לא ידעו שאני יהודיה כי נאמר לי שאסור לי לומר שאני יהודייה עד שהורי יחזרו. כך התחלתי את חיי החדשים כנוצרייה. למדתי לטינית, שרתי מיסות ולמדתי מלאכות רקמה וסריגה״. המנזר הבין את נפשה, ולו היא שומרת אהבה והערכה רבה עד היום.
מעט לפני יום הולדתה ה-12, כתבה מכתב להוריה בבקשה שיבואו לקחת אותה, והחביאה אותו במיטתה. אחת הנזירות מצאה את המכתב, ופנתה לג'וינט לבדוק אם היא אכן יהודייה, ואם יש לה קרובים בוורשה. מבלי לדעת, הנזירה פנתה ליהודית, דודתה של חוה, שבאותה העת כבר מצאה את אביה, וכך תואם מפגש במנזר לבחון אם חוה מזהה אותם. לאחר המפגש חוה עזבה את המנזר ועברה לגור עם אביה ודודתה. הם מצאו גם את אחיה, יעקב, שהיה כל העת באותו הכפר אליו נשלח, וסבל מפגיעות קשות בעמוד השדרה, עד כדי כך שלא יכול היה ללכת. יעקב נשלח לשיקום והשניים גרו עם האב בוורשה. כשהייתה בת 14 החליטה לעלות עם יעקב לארץ לבדם. בהגיעם הנה חוה נשלחה לכפר נוער בין רמתיים למגדיאל, עד שבגרה והתגייסה לצבא. "מסביב היו רק פרדסים באותה עת", היא משחזרת.

בישראל בנתה את ביתה בתל עדשים. השורשים שהצליחה לטעת בארץ הם הניצחון שלה, אך היא אינה שוכחת את תחילת דרכה בוורשה, שם נולדה. כשמאחורי גבה קיר תמונות של בני ובנות המשפחה שהקימה בישראל ובעודה אוחזת בספר עדותה, היא מספרת כי למרות הזוועות שעברה יש לה פינה חמה לעם הפולני, "אני זוכרת את גבורתם במתן סיוע ומתן יד ליהודים רבים כמוני. לא כולם היו רעים".