תעודת מעבר בחירום

8 באוקטובר 2023 יום ראשון כ"ג תשרי תשפ"ד הגעה לעבודה ב-7:30. "עשן גדול" של חוסר וודאות, קיפאון מוחלט. כולנו מנחמים זה את זה אבל איש אינו אומר כלום.
התחילו להגיע ברצף הודעות של המשפחות, קולות מפוחדים, לא מבינים, לא יודעים מה עושים…
חשש שהילדים יסתובבו בחוץ, חשש שיבוא מחבלים וידפקו בדלת, חשש לצאת לעבודה, צעקות, כעס, זעם.
ככה עוברים ימים של סיוע למשפחות שלי ונסיעה למלון.

בשעה 16:00 נקראתי להגיע למלון "ים סוף" והבנתי ששם נמצאים יקירינו מכרם שלום ומניר עוז. ה"תג" (תעודת מעבר בחירום) שהיה מלופף במראת האוטו נאלץ להשתחרר. הנסיעה למלון לא נגמרת ומחשבות סוגרות עליי...
הנחתי את התג על הצוואר ונכנסתי למציאות בלתי נתפסת, פעם בוכה ופעם צוחקת...
איך מחזיקים את המציאות הזאת?
בלי סטינג, בלי שאלות מיותרות, מסיפור לסיפור תוך הקשבה מלאה ורק מחזיקה את היד ומחבקת.
בתוכי חוסר אונים מוחלט. איך אוכל לייצר ודאות בתוך היסטריה בלתי מתפשרת?
נוצרה הידידות ונבנה הכוח מחדש.
המשפחה היא נר לרגליי ולכן בחרתי לעסוק בתחום הזה. ביום אחד נחשפתי לכל כך הרבה חורבן - בית ועוד בית ועוד בית... חסרים הורים, חסר אבא, חסר אח, חסרים ילדים... ולי אין מילים.
משתתקת לרגע וקמה.
לא נוכל לראות יותר...
לא נוכל לגעת יותר...
אבל נוכל לחשוב עליהם בלב ולהיזכר בחוויות ובזיכרונות.
קשה לבחור תקווה ולהחזיק אותה. יש המון כאב כעס ותסכול, ואף על פי כן.

היכולת שלי לקום בבוקר, לברך על מה שיש ולהגיד: מה אני עושה טוב היום? זה מה שנותן לי את הכוח. ובינתיים ככה זה כעת.