שומרת הכלבים והילדים

עליתי לישראל בשנת 1990 עם תואר שני בעבודה סוציאלית ורצון לעבוד עם נשים נפגעות אלימות. לאחר שנים של עבודה בקיבוץ פסטורלי, הבנתי שהגיע זמן לעבוד במקצוע שלמדתי. התחלתי לעבוד באגף הרווחה בעיריית אילת, בהתמחות של אלימות במשפחה, תחום שאז עוד רק החל להתפתח. מזה שנים אני מנהלת את המרכז הרב תחומי לטיפול ומניעת אלימות באילת. השגרה שלי הייתה עמוק בתהליכים מסביב לטראומה, פחד, וחששות של הפונות, ומאמצים לשינוי אצל נשים וגברים. ביום ראשון, 8.10 בבוקר, הגעתי למלון עם מפוני כפר עזה. כולנו פועלנו לעזור ולאסוף פרטים, כי לא כל כך רשמו מי הגיע לאילת בהסעת החירום. אנשים חיכו לחדרים והיה מתח וקושי במלון. ביקשו שאגש אל בן הזוג, האישה, ההורה, השכן, להרגיע. סבתא שבתחילה היה נדמה שמשתוללת, ובדיעבד הבנתי שהיא זו שהכי דיברה בהיגיון על מצב שהוא כל כך לא הגיוני.

ישבתי עם בעלה של אישה שהייתה עם תינוק בן כמה חודשים, מסביבה בני משפחה אך היא הייתה סגורה ושקטה מאחר וטרם ידעו מה עלה בגורל אחיה. הבעל החזיק ברצועה את הכלבים שלהם והצעתי לו לשמור על הכלבים כדי שייכנס עם אשתו לחדר האוכל. חברה מהעבודה שמכירה אותי כמתרחקת לרוב מכלבים, צחקה למראה המשונה שלי יושבת באמצע סיוט לאומי ושומרת על 2 כלבים.

ביום השני התחלנו לעשות "מינגלינג חירום". הסתובבנו בין האנשים, הצגנו את עצמנו, ביקשנו לשמוע על התמודדויות של עכשיו, של 7.10, של שנים של אזעקות, של פוסט טראומה ממלחמה אחרת, של מצוקה למצוא נוטרילון לילד או לענות לשאלות של הילדים, לדעת מה קרה לשכנים. אני מכירה תודה על מפגשים שהיו לי עם שני אנשים שהתאלמנו ברגע בנסיבות אלימות ואכזריות, כל אחד לאחר שנים של זוגיות תומכת שמחה מתפתחת ומלאה באהבה. בתוך הכאוס והתופת שרק לפני רגע היו בו, יכולתי לשמוע את סיפורי האהבה והחיים, שנלקחו. להיות איתם בתוך הסיפור הייחודי האישי, הכל כך מרגש וחשוב של כל אחד על הדרך לאהבה, לזוגיות, לבניית משפחות, הציפייה להזדקנות עם עוד כל כך הרבה אהבה וחברות וחוויות יחד, שכבר לא יהיו. למצוא דרך להתאבל מבלי לדעת מתי תהיה הלווייה. לצד הפחד, הכעס והאכזבה על ההפקרות, הדאגה לכל כך הרבה אנשים קרובים ואהובים, שגורלם של רבים מהם היה בסימן שאלה. המחשבה שעוד לא טיפלו בגופות, לא יודעים מי שומר עליהן ללוות את נפשן בדרך מהעולם.
במשך כל הימים לבשתי אפוד זוהר, כמו צוות טכני, כמי שמכווינה לשירותים, לקבלה, לחדר אוכל. ישבתי בלובי במלון מפואר, מלא בלאגן, רעש, ילדים עם כדורים, כלבים, עגלות. קשה לחשוב, לשמוע, לנשום. אבל עושים מה שאפשר. ילדה כבת 10 ניגשה אלי ושאלה: "את יכולה לעלות איתי במעלית? אני פוחדת". עלינו יחד והיא הלכה בדרכה ל"בית" החדש הזמני. הבנתי שהאפוד היה אפקטיבי.
הנוף מקומה 12 שבה היה מרחב של פגישות טיפוליות, היה מדהים ביופיו, אך כשהרמתי את העיניים חשתי רק בתחושת הכאב, הרעש והתדהמה של תושבים מכל אזור הדרום. גם עובדי המלון היו בהלם ובלחץ, מחפשים את תפקידיהם החדשים עם אורחים שממש לא בחופשה. אם בתחילה חששנו שאנו מפריעים להם, בהמשך היו אלו עובדי המלון שחיכו להגעה שלנו מדי בוקר, ניגשו וסיפרו על עצמם ואף ביקשו מפגשים עבור הצוותים.
באילת הרגשתי שכל תושב ותושבת היו בעשייה למען מישהו. שבועות ארוכים בלי ציפייה להכרה או תודה. ממש מתוך שליחות ואהבה ודאגה לזולת.