צו 8 של העובדים הסוציאלים

אני בת 45, אם עצמאית לשלושה מתבגרים בגילאי 17, 14, 12 וחצי. במשך עשרים השנים האחרונות אני עובדת כעו"ס עם אוכלוסיית נוער וצעירים ובנוסף מטפלת זוגית ומשפחתית. הגעתי למקצוע זה מתוך אמונה שניתן לעשות שינויים ולהוות דמות משמעותית לאחר. אימי עבדה ברווחה, ומאז שאני קטנה ערכי הנתינה, האמפתיה וההקשבה היו משמעותיים בביתנו ואימי היוותה עבורי מודל לחיקוי.
בשגרה אני מנהלת וראש צוות של יחידת נוצ"ץ באגף הרווחה, מדריכה עו"ס ישירים שעובדים עם הנוער והצעירים ומטפלת בתחנה לטיפול זוגי. תפקידי מצריך אחריות, יצירתיות, ראש גדול ובעיקר אהבה למה שאני עושה, דבר המניע אותי יום-יום.
7 באוקטובר שלי התחיל בתשע בבוקר. התעוררתי משיחות טלפון של חברות שרצו לשאול לשלומי לאחר שלא עניתי בוואטסאפ (הייתי אמורה להיות בנתיבות באותה שבת). פחד, חשש לצאת מהבית, רגע מנסה להבין מה קורה.
בשעות הערב התחלתי לקבל הודעות ממנהלת האגף - להתקשר למשפחות אילתיות שידענו שהילדים שלהם היו במסיבת נובה. חלקם הגדול של הצעירים האילתיים חזרו בשלום הביתה, אך לצערי חלקם לא חזרו. הכרתי את הצעירים מתפקיד קודם שלי, ואחד הנרצחים אף היה מטופל שלי.

בראשון בבוקר הגעתי למפוני כפר עזה. בערב המשכתי למפוני ניר עוז ומהיום השלישי לקהילת ניר יצחק שפונתה למלון ים סוף. משם יש לי אינספור זיכרונות ורגעים מרגשים וכואבים אך אתמקד בסיפור אודות קשר מיוחד שנוצר ביני לבין מפונים. פנתה אלי פסיכולוגית מהקיבוץ ואמרה שיש משפחה שצריך לשבת איתה לאחר שבנם, אופק ארזי, שהיה חלק מכיתת הכוננות, נרצח בבוקר ה-7 באוקטובר. היו איתי שלוש פסיכולוגיות נוספות. שאלתי אותן מי יכולה להיכנס לפגישה כזו, והן הסתכלו זו על זו מבוהלות. למרות שזה לא היה התפקיד שלי, החלטתי אני עושה את זה. הפגישה, בת שעתיים וחצי הייתה עם משפחה מקסימה, כואבת ושבורה: זוג הורים ושני ילדים בוגרים. אחד הילדים היה בגרמניה ב-7 באוקטובר, שם הציע הצעת נישואים לבת זוגו; והבת, נשואה + 2, הייתה בקיבוץ באותה שבת. אני זוכרת את המבט של ההורים, שברון הלב, העצב, חוסר הקבלה, הרצון שיוכר כנכה צה"ל. באותה פגישה נתתי לכל אחד את המקום שלו: איך הוא מרגיש, מה היה רוצה באותם רגעים. הייתה שיחה מרגשת. הם סיפרו לי על אופק ועל הרצון שלהם לתת לו כבוד אחרון.

ביני לבין אם המשפחה נוצר קשר מיוחד, ולדברי בני המשפחה לא קל להתחבב עליה. נפגשנו כל יום, דיברנו על אופק ועל הקושי להתאבל בבית מלון. היא לא הצליחה לבכות. שבוע אחרי שהכרנו זוהה אצלה גולה בצוואר שהצריכה בדיקות מיידיות. התקשרתי לבית חולים והשגתי לה תור. הלכנו לשם יחד. היא התייפחה בבכי, והרגשתי שהנה זה יוצא ממנה. זה הזכיר לי את סיפור הילדים "דמעות ורודות". הדמעות שטפו את פניה והרגשתי שגם לי וגם לה ירד משהו מהלב.

חלקנו הרבה רגעים מרגשים עם המשפחה: מסיבת יום הולדת לנכדה שארגנתי במלון, אירוח של המשפחה אצלי בבית לארוחת שישי ועוד. הקשר עם המשפחה נשמר עד היום. היא מספרת שהייתי משהו אופטימי בתוך הימים הקשים שעדיין היא עוברת. ביקשתי להחזיר אותה לתפקד, וכך היא חזרה לעשות דברים שהיא אוהבת: לסרוג ולהכין כלים מחימר.
כאם עצמאית שנמצאת בקשר מאוד מיוחד עם ילדיי, תחילת המלחמה הייתה עבורי קשה לעיכול. היה לילדיי קשה עם כך שאני לא פנויה אליהם. הסברתי להם שאני בצו 8. בתוך כל השבר והקושי מצאתי אופטימיות גדולה במסרון שקיבלתי מהבן שלי, שהבהיר לי שעשיתי איתו עבודה טובה אם הוא מסוגל לכתוב לי מה הוא מרגיש וחושב. אותו בן, באחד הימים בתוך העבודה המטורפת במלון, הגיע אלי עם מתנה עבורי (נעליים שממש רציתי) ואמר שזה על עבודה הקשה שאני עושה. כל הצוות התרגש יחד איתי. עד היום אני עונדת קבוע את שרשרת דיסקית של "הלב שלנו שבוי בעזה". המלחמה עוד לא תמה, והשרשרת הפכה לחלק ממני.

אני בוחרת לסיים עם שיר שיש בו מסר שאני רוצה להעביר:
אשרי האיש
שנושק לשמחה
כשהיא חולפת על פניו
מחבק את העצב
רגע לפני שהוא ממשיך
אשרי האיש
שמבין את הזמניות
את חוק הארעיות
ונשאר יציב
בנסיבות משתנות
(נטלי מנחם)


פינת הצמחים שלי

17/12/23, יום ראשון, שעה 21:45, אני על הספה רגע לפני שינה עייפה ומוטשת מחודשיים של עבודה מסביב לשעון, טלפון, אני עונה שומעת קול: "אתי, אחי נהרג. בואי, איך אגיד לילדים". אני רועדת ולא מעכלת שמה מהר בגדים ונוסעת, בדרך מתקשרת למנהלת שלי ובלחץ מעדכנת. נכנסת לבית בדממה, זוג הורים ובת על הספה מולם 4 אנשי צבא שהודיעו: "נהרג". אני מחבקת וחושבת מה עושים, להודיע למישהו? איך מודיעים לחברה? הצבא לא מוכן לעשות זאת. אני וההורים עושים זאת יחד. ברקע צעקות כאב ואני כבר ברכב להביא את החברה. מקבלת הודעה: "אתי תגידי לה שלא תצרח ותעיר לי את הילדים". מרגישה רע להגיד את זה אבל נתבקשתי… שוב שקט, אין מילים, מרגע לרגע עוד מישהו מגיע ושקט. מנסים להבין מה קרה, יש גופה? אין גופה? מה קרה שם באמת?

03:00 בלילה, אני הולכת משם לביתי. לא נרדמת. קולטת מה עובר עלי, על הקהילה שלי ועל המדינה. החזה מתחיל לכאוב והסיפורים מתחילים להדהד בי. משפחת ארזי, קהילת ניר יצחק, הודעות מרות, הילדים שלי. אני יודעת שעשיתי הרבה בחודשים האחרונים אבל פעלתי על "טייס אוטומט" מה שגרם לי לא לבכות ולהיות חזקה, להיות מרוחקת מהסיפורים בשביל להצליח להחזיק את הכל.

היום אני כבר לא יכולה להחזיק....

איבדתי במלחמה אנשים שאני מכירה וסירבתי להאמין. היום הבנתי. דאגתי שלא בכיתי והנה הדמעות זלגו ולא השאירו מקום אחד יבש בגוף. הכאב והמחשבה שאתה מגדל ילד וביום אחד ללא התראה מוקדמת זהו נגמר. אין פחד וכאב גדולים מזה.

מאז המלחמה אני מטפחת פינת הצמחים בביתי. החלטתי שאני נותנת חיים לא רק לאנשים סביבי אלה גם לעציצים, מי מאמין? אתמול חזרתי מנסיעה והכל נבל. השקיתי אותם במים בבוקר, קמתי ואמרתי לילדים: "תראו איזה יופי איך העלים חזרו לעמוד". הלוואי וכך היה עם בני אדם, רק שאצלנו השקייה לוקחת לפעמים שנים עד שהפריחה חוזרת.