סוף לחרדה

השבעה לאוקטובר תפס אותי לא מוכנה. שנים אני מתמודדת עם חרדת מוות על הילדים... על עצמי... רק בזמן האחרון עברתי טיפול כדי להשתחרר מהחרדה התהומית הזו וליהנות מהרגע, מהחיים. בחופשת סוכות ניצלתי כל רגע. אכלתי טוב, טיילתי בטבע, סיירתי באתרים היסטוריים והשתתפתי בפסטיבלים שונים. רגע לפני החזרה הביתה לאילת נודע על הנורא מכל, וזה עוד כשיש לי שלושה ילדים בצבא. חשבתי שאלוהים צוחק עליי. רק השתחררתי מהחרדה - והיא חזרה בגדול.
בימים הראשונים הייתי משותקת, כנראה כמו כולם. הספה מול הטלוויזיה, על אלפי הדיונים שלה בערוצים השונים, הייתה מקור הנחמה שלי והמטבח שכח איך אני נראית. לקום מהמיטה היה הישג. להתקלח, להתלבש ולצאת לעבודה היה ניצחון. בשבועיים הראשונים הסתגרתי במשרד ולא רציתי לראות אף אחד. עם הרבה שיחות והבנה, שאין לי דרך לשנות משהו בעניין הילדים או המלחמה, חזרתי לתפקוד מלא, לעבודה ולעזרה לאחרים. מצאתי רוגע בתפילה ונחמה בחמ"ל שנפתח לטובת המפונים הרבים שהגיעו לעיר. העבודה הייתה קשה ואינטנסיבית, כולל בסופי שבוע, אך היא שחררה אותי ממחשבות על הילדים, שנמצאו באותם רגעים בעזה.

הצלחנו לעזור לעשרות מפונים להשתלב במקומות לינה בעיר ולתווך להם את כל הסיוע שביקשו. הסיפוק ותחושת המשמעות שליוותה את העשייה עשו את העבודה והחזירו אותי לתפקוד מלא. שם גם קיבלתי אישור סופי שאני נמצאת במקצוע הנכון ושאין תחליף לעשייה למען האחר.