המשקפיים של מיה

בכל שנותיי כעובדת סוציאלית ביקשתי לעזור לאנשים בשעותיהם הקשות, ולהובילם לדרך שתביא טוב ורוגע. כך גם הגעתי למלחמה. המראות של חברי ניר עוז שהגיעו אלינו כבר ביום השני למלחמה לא עוזבים אותי. האנשים טרוטי העיניים שעברו זוועות קשות, ריח השריפה שהגיע יחד איתם, המשפחות החצויות שהחלק החסר אצל חלקם תמיד יישאר חסר כי לא יחזרו. חלקם לא ידעו אם קרוביהם נחטפו או נרצחו. פגשתי בסבא בלי משפחתו, אישה עם חלק מילדיה, אישה צעירה שלוקחת אחריות על כולם ואומרת "עלי לא מדברים, אבא ואח שלי אינם, אבל לא מדברים על זה עכשיו".
עם כל התמונות, הריחות והאמירות האלה אני מבינה שהולכת להיות לנו, כעובדים סוציאליים, עבודה קשה לאורך זמן רב ומחליטה שאני זאת שתנסה לשמור על האנשים שלנו, ככל שאוכל, שיעברו את התקופה הזו בצורה הטובה ביותר שאפשר. אני דואגת בכל יום ליצור קשר עם העובדים שלנו שנמצאים במוקדים השונים במלונות, לראות איך הם מתמודדים, לעזור בכל דבר שצריך ובעיקר להיות זמינה כל הזמן.

ה-7 באוקטובר שלי החל בווטסאפ מהבן שלי ב-06:45 עם המשפט: "הכל בסדר". לא הבנתי, חשבתי שאולי שאלתי משהו אתמול והוא לא ענה. אני מתקשרת ובמקביל פותחת טלוויזיה והזוועה מכה בי ואני לא מאמינה אבל מבינה איפה קורים הדברים, מתקשרת לחברה שהבת שלה בבאר שבע המופצצת, ואז כמו בהרבה אירועים אחרים שקרו, מסמסת למישהי שאני עובדת איתה וגרה באחד מקיבוצי העוטף. אני בשוק. התשובה שלה "יש מחבלים בקיבוץ". אני מנסה להרגיע כי בזה "אני טובה" ועונה "הצבא בטח עוד רגע יגיע". הטלוויזיה דולקת ואני יודעת שכנראה איני אומרת את האמת. ברגע אחד מציף אותי פחד נוראי לבן שלי שנשמע רגוע אבל לא מצליח לצאת מהמקלט בגלל האזעקות, ודאגה לחברתי ולמשפחתה. כמעט יממה שהולכת איתי מחשבה שאולי הם לא יצליחו להינצל.

המשקפיים שלי לפעמים הסתירו את השמש ולפעמים את הדמעות. הבטחתי שאפרד מהם כשתיגמר המלחמה.