בשורות מרות

בשבועות הראשונים למלחמה, צוות העובדות הסוציאליות ואני הגענו לבתי המלון שהפכו למקלטים זמניים עבור מפונים, משפחות חטופים ומשפחות שיקיריהן נרצחו. 35 שנות ניסיון כעובדת סוציאלית לא הכינו אותי לתפקיד הקשה מנשוא שהוטל עליי: מוסרת הודעות מרות למשפחות. העבודה הייתה קשה, כואבת, ושורטת את הנפש. חלק מהמשפחות ידעו כבר שילדיהם או בני משפחה שלהם נהרגו, אך חיכו לאישור רשמי מהמדינה. אני זוכרת את הכעס הרב של משפחות שהמתינו לתשובה לגבי מספר קרובי משפחה שנהרגו. הן זעמו על האופן שבו הודענו להם על כל מקרה בנפרד, כיוון שרצו לקבור את כולם יחד. זה הפך את המשימה לא רק לכואבת, אלא גם מתסכלת.
השיחות היו קשות ומרות. השתדלתי להיות חזקה, להכיל את הכעס והכאב, לדעת שבאמת לא אוכל להבין את השבר הנורא שלהם, ומתוך הידיעה הזו והענווה רק לחבק, להיות אתם, מבלי לומר מילה.
אחד הרגעים הקשים ביותר שלי היה כאשר הודעתי לאם שבנה נהרג במסיבה. כשהגענו אליה הביתה, היא שתקה במשך דקות ארוכות, עד שפינו את בנה הנוסף, שהיה על הרצף האוטיסטי, מהבית. כשהוא יצא, היא זעקה זעקת שבר עמוקה וכואבת כל כך שקשה לתאר במילים. עד הרגע האחרון היא ציפתה בכל מאודה שהמצב יהיה אחר.
מעבר לקשיים אלו, התפקיד גרם לי להתמודד עם המציאות הקשה של חיי היום-יום. כעובדת סוציאלית שעובדת עם זוגות בשלבי גירושים, הופתעתי מחוסר ההבנה ותחושת חוסר הפרופורציה של הזוגות שאיתם אני עובדת בשגרה. בעוד המדינה שקועה בכאוס וסבל, הם המשיכו לריב על פרטים קטנים שנראו כמעט פתטיים בהתחשב בסבל הגדול שמסביב. הדיכוטומיה הזו, שבה חייהם האישיים נמשכו כאילו לא קרה דבר, בעוד סביבם העולם התנפץ, הותירה אותי ללא מילים. לא פעם הרגשתי שעליי להביא את המציאות הקשה מבחוץ לשיחות איתם, ולשתף חלק מהבלבול והכאב שאני חשה. זה לא היה פשוט, אך לפעמים זה אכן נגע בהם, אם כי לרוב הם חזרו לצערי למאבקים שלהם לאחר זמן קצר.
עבורי, המציאות הזו גרמה לי להעריך את חיי מחדש. אני אסירת תודה על כל יום שבו אני ומשפחתי בריאים ושלמים.
הכאב והאובדן שראיתי מול עיניי נפגשו עם הכאב והאובדן האישי, חיזקו בי את ההכרה בשבריריות החיים, בחשיבותם והצורך לחיות אותם תוך התמודדות עם הטרגדיה, האובדן , חוסר המושלמות - בקבלה ובשלמות, במלוא העוצמה, במלוא השמחה, במלוא האהבה, לצד הכאב, ולהשתדל תמיד, כמו שאבא שלי נהג לומר, להיות אדם טוב יותר, קודם כל בשביל עצמי והתחושה האישית שלי כאדם.
אני אסירת תודה על מה שיש, אך הכאב של המשפחות הללו מלווה וימשיך ללוות אותי תמיד.