בין כלבים בלובי המלון לבובות של תקווה

משמעות השם שלי, שזבה, הוא הצלה בארמית. הבנתי שזו השליחות שלי בחיים מרגע שהוריי נתנו לי את שמי. לאחר שנים בעבודות שונות בחקלאות וגינון הבנתי שכדי לממש את השליחות שלי אני צריכה לעבוד עם אנשים ולנסות לסייע להם לשפר את אורח חייהם ואת איכות חייהם. כעו"ס "נושמים לרווחה" באגף לשירותים חברתיים באילת, עבודתי מתמקדת באוכלוסיות מוחלשות, אנשים שאינם מרגישים שווי-הזדמנויות בחיים. שמתי לי למטרה להאיר את עיניהם ולאפשר להם לחשוב אחרת לגבי ההווה והעתיד שלהם, להעז ולחלום ולממש את חלומותיהם בתהליך אינטנסיבי של תמיכה והובלה. בזה אני עסוקה בשגרת היום-יום שלי. בכל בוקר אני מגיעה למשרד ורואה איך בתוך תהליך קצר יחסית ומואץ של שנתיים אני מובילה את המשפחה להאמין שהיא יכולה לעשות שינוי ולכוון אותם כל הזמן לדבוק במטרה, להפיח תקווה ולממש יעדים ומטרות שהצבנו בתחילת המסע המשותף.
בימי טרום תחילת מלחמת 'חרבות ברזל' הייתי אמורה לסיים תהליך עם המשפחות שאותן ליוויתי במהלך השנתיים האחרונות, אך המלחמה עצרה הכל והובילה אותי לסייע למפונים במלונות. רק בדצמבר חזרתי לטפל במשפחות שלי ולסיים את התהליך שהתחלנו לפני כשנתיים.

בשבוע הראשון למלחמה עבדתי עם משפחות מקיבוץ נירים ששהו במלון המלך שלמה. נתתי מענה בחירום בשיחות אישיות עם בודדים, עם עובדת זרה מהודו, חברי קיבוץ, נערות, אימהות וסבתות.
החשיפה לסיפורי הזוועה ממקור ראשון כל כך טרי וכל כך קרוב לזוועה עוררה בי סערה.
לא הבנתי איך מצאתי בתוכי את הכוחות לשבת שם מולם ולשמוע את הסיפורים שלהם. סיפורים שלא יאמנו! כי האנשים שיושבים מולי שרדו את הזוועות. כל מיני ניסים שקרו שהם כאן איתנו. ניסים שגם אם הייתי צריכה לדמיין לא הייתי יכולה לחשוב עליהם.
יום אחר יום, סיפור ועוד סיפור.. אנשים שורדים, לוחמים, מפוחדים, מנותקים רגשית, מתארים כאילו הם מדווחים לי על סרט אימה שהם צפו בו.
היו שם הרבה תהיות איך אני שרדתי ושכנתי לא, הרבה אשמה, הרבה ייאוש, חוסר אונים, חוסר ודאות, כאב בלתי נגמר, אובדנות בהיקף רחב ודאגה מאוד גדולה. יחד עם, זאת לקיבוץ נירים כקהילה היה חוסן של קהילה שדואגת לחבריה ומנסה לתת להם את המיטב בתוך מצב חירום שאליו נקלעו. חיזקתי אותם כקהילה, כמקור לתמיכה וחוסן.
אחר כך עברתי למלון לאונרדו קלאב לעבוד עם משפחות משדרות ומיישובי העוטף, בעיקר מושבים. שם היה הרבה יותר בלבול, חוסר אונים, אי ידיעה מה הולך להיות, לכמה זמן. מתוך החוויה שלי עם קיבוץ נירים ניסיתי לתת להם הכוונה לפעול כקהילות יישוביות. לנסות לגייס את אנשי המושבים, כל אחד ביישובו, להיות פעילים. לשמר גם כאן את המנגנונים שפועלים בימי שיגרה במושב. להפעיל את האנשים שיהיו פעילים ועסוקים במתן מענה לתושבי המושב שלהם. לייצר תחומי אחריות, פעילויות והנהלה פעילה שאליה יוכלו אנשים לפנות ולקבל מענים.

כחלק מעשייתי פעלתי מול גורמים נוספים בקהילה באילת -שהעניקו שירותים למפונים, כדי לאפשר להם לספר את סיפור ההישרדות שלהם, לסייע להם לתווך את המציאות לילדים שלהם, ולתת להם לעבד ולעכל את החוויות הנוראיות שחוו. העיסוק האינטנסיבי במשפחות עזר לי להתמודד עם המציאות הקשה של המלחמה אליה נקלענו, לתחושת האובדן והכאב הבלתי נתפסים. כשחזרתי הביתה מהעבודה קפצתי לבריכה לשחות, מתוך רצון לשחרר ממני את כל המתח והדאגה, הסבל והיגון שאליהם נחשפתי מדי יום. בכל יום הגעתי למלון מתוך תחושה של מחויבות עצומה להיות שם בשביל כל אחד ואחת שזקוקים לי, לנחמה, לחיבוק, לשיחה, לעיניים טובות, לסיוע קונקרטי, לאמפתיה ואהבה.

זיכרון: כלבים בלובי של המלון
בימי שיגרה לא ייראה כלב בבית מלון, וכעת, בעת מלחמה, עשרות כלבים יחד עם בעליהם המפונים נראו ברחבי המלון. הם כיכבו שם מחובקים על ידי המשפחות שלהם, לרוב נישאים על הידיים בחיבוק חם ומנחם לשני הצדדים. המראה היה מחמם לב. תמונה מאוד שגרתית לכאורה: משפחה עם כלב, קיבלה כעת משמעות אחרת. חיית המחמד שהייתה הנחמה, ריגשה אותי מאוד. דרך הכלבים יכולנו ליצור שיח עם המשפחות, שסיפרו כמה הכלבים שלהם שיתפו פעולה בשהייה האין סופית בתוך הממ"ד מבלי לנבוח, בלי אוכל בלי מים, ולא הסגירו את המשפחות. אלופים בפני עצמם.


בובות: עבודת יד מהאוסף של אמא של טומי
טומי תרם את הבובות שאמו הכינה בעבודת יד, במשך שנים של יצירה. אימו הלכה לעולמה והוא החליט לנסוע מירושלים עם רכב מלא בבובות מעשה ידיה ולתרום לילדי המפונים. הילדים יצאו מגדרם וכל אחד לקח לו בובה לנחמה. היה מרגש מאוד.

קופסת הצבעים שלי
בכל יום הבאתי איתי את קופסת הצבעים שלי לפינה בה התמקמנו במלון. הילדים שביקשו לצייר הגיעו אלינו, ובעקבותיהם הגיעו ההורים, מהוססים, לא יודעים איך להתחיל לדבר ולבקש עזרה. התחלנו לדבר עם ההורים כדי להציף קשיים ולנסות לתת להם סיוע מסוגים שונים. ההורים ביקשו עזרה ומזור לנפשם הפצועה והכואבת.

הילדים
כמה קשה ומורכב להורים הנמצאים בטראומה ומנסים לעבד ולעכל את הזוועה להיות שם עבור ילדיהם, להקשיב, לתמוך, לנחם ולעודד. זה היה אתגר מבחינתי במהלך כל התקופה שבה ליוויתי את המשפחות - לתת להורים שוב את הביטחון, להחזיר להם את האמונה ביכולתם להכיל, לעבד ולשדר חוסן וביטחון לילדיהם. רבים מהם היו כל כך שקועים בעצמם שלא ראו את המצוקה של הילדים. לא העזו לדבר איתם את החוויה שחוו. דרכי יכולתי לאפשר להם לגיטימציה לדבר את הדברים עם הילדים.