פנחס מלכיאור | ישראל

בשנת 1940 החל הכיבוש הגרמני בדנמרק, אך מסיבות שונות הסכימה הכובשת לאפשר לדנים להמשיך לקיים משטר דמוקרטי ושוויוני. כך נמשכו חיי היום־יום בדנמרק כרגיל, אם כי תחת פיקוח גרמני. "אור קטן אין ביכולתו לגבור על החושך האיום שהשאירה השואה באירופה, אך יש ביכולתו להאיר באופן מסוים דבר כזה או אחר, ולטעת את התקווה שישנם גם אנשים טובים", כך מספר פנחס בהתפעלות בהתייחסו למקרה שבו צמד פעילים נאצים נאסרו בגין ניסיון להבעיר בית כנסת, ונידונו לשלוש שנות מאסר – וזאת ע"י בית משפט דני תחת כיבוש גרמני.
אף כי אביו של פנחס הוכשר להיות רב, באותה תקופה הוא לא שימש בתפקיד רב הקהילה. בשנת 1941 חיבר יחד עם רב הקהילה החרדית בקופנהגן ספר על פרשת השבוע. הם שלחו עותק למלך כריסטיאן העשירי, והוא הגיב במכתב תודה לבבי בכתב ידו.

בקיץ 1943, אחרי שסירבה ממשלת דנמרק להנהיג עונש מוות לאנשי המחתרת בגין פגיעה ברכוש גרמני, הנהיגו הגרמנים שלטון צבאי גרמני במדינה. חלק מתוכנית השלטון הייתה לגרש את יהודי דנמרק למחנות ריכוז, אבל אנשי ההנהגה הגרמנית שיחקו משחק כפול; הם הבינו שגירוש היהודים יעורר התקוממות עממית בדנמרק, ועל כן השיגו הסכמה של שוודיה הניטרלית לארח את היהודים הדנים שיצליחו להגיע אליה, ואף הדליפו את דבר הגירוש למנהיגים דנים, כדי שאלה יוכלו להזהיר את היהודים. לאחר שעצרו הכוחות הגרמנים את הרב הראשי, אביו של פנחס שהיה ממלא מקומו הלא-רשמי הוא שקיבל את האזהרה מהמנהיגים הדנים. למחרת בבוקר, ערב ראש השנה ויומיים לפני הגירוש, הוא עצר את התפילה בבית הכנסת וביקש מהמתפללים להזהיר כמה שיותר אנשים למצוא מקלט, העיקר לא להיות בבית בליל הגירוש. בזכות אזהרה זו והפצתה על ידי חברי הקהילה היהודית, תפסו הגרמנים באותו לילה רק מאות מתוך כ־7,500 יהודים. אנשי העם הדני פתחו את בתיהם ואת לבבם ועזרו ליהודים להסתתר, ותוך ימים ספורים ארגנו את העברת מרבית היהודים בספינות, בעיקר ספינות דיג, לשוודיה.

פנחס, הוריו ושלושה מאחיו שהו במשך כשבוע בבית של כומר שהכיר אביו. אחרי שיט דרמטי שארך19 שעות, אשר במהלכו כמעט החזיר אותם הדייג, שככל הנראה לא התמצא בניווט לילי, לדנמרק ולגרמנים – הגיעו לבסוף לשוודיה.

פרופסור לני יחיל, היסטוריונית שכתבה ספר על הצלת יהודי דנמרק, העניקה לספרה את תת־הכותרת: "דמוקרטיה שעמדה במבחן". הניסוח הזה ריגש את פנחס והאיר את עיניו; יהודי דנמרק לא ניצלו משום שהיו יהודים, אלא משום שהיו אזרחים דנים. הדנים הפנימו כי מהות הדמוקרטיה איננה רק שלטון הרוב, כי אם גם תחושת סולידריות אזרחית. פנחס רואה בסולידריות זו, שהפגין העם הדני כלפי אזרחי דנמרק היהודים בשעת המצוקה הגדולה מאי פעם, תקווה והשראה, ואלו מלוות אותו כשהוא חי את חייו ומספר את סיפורו לדורות הבאים.