סיפור אהבה

שישי בבוקר, השמש האביבית מורגשת במלוא הדרה ובשביל להגיע למרים אני צריכה לעבור בין הילדים, הנכדים והנינים שמשחקים להם בחצר המשותפת. מרים, כיאה ליקית אמיתית, כבר מחכה לי. הסיפור של מרים עם בנימינה לא התחיל מלידה, אלא מסיפור אהבה טהורה בין גבר לאישה.

מרים נולדה בשנת 1931, ועלתה לארץ מדורטמונד שבגרמניה בגיל שנתיים ביחד עם הוריה. בארץ שונה שמה ממריון למרים. הם התמקמו בעיר חיפה בשכונה שהיו בה עולים וצברים. כבר בצעירותה עברה מדי פעם דרך בנימינה בנסיעות, אך מעולם לא חשבה שאי פעם תגור כאן. יום אחד ביקרה בבֵית־שכנתה עדנה, שם הכירה דייר מבנימינה שלמד בחיפה. לאחר כמה חודשים הוזמנה למסיבת יום הולדת בבנימינה, ובין האורחים היה משה לאואר (ז"ל), בן למשפחה יקית, ונוצר חיבור. "הוא מצא חן בעיניי וכנראה שגם אני בעיניו" מתארת מרים בחיוך מדבק ועיניים מלאות געגוע. הם שמרו על קשר גם כשמרים התגייסה, היו מתכתבים ונפגשו כשהתאפשר. החושך ויללות התנים המבהילות שליוו אותה כשביקרה בבנימינה בשעות הערב, חקוקים בזיכרונה עד היום.

בשנת 1951 עם סיום שירותה הצבאי כמד"סית החליטו להתחתן ולהתמקם בבנימינה לצד משפחתו של משה. מרים עבדה בעבודה פיזית בלול התרנגולות, שהיה בין מקורות הפרנסה של המשפחה. לצד העבודה הסיזיפית גידלה את שלושת ילדיהם ותחזקה את הבית. ״בנימינה מנתה כ־2,000 איש. בין הבתים היו שטחים חקלאיים, לרוב פרדסים. חבר היה חבר. הילדים גדלו בין החצרות והיה שיתוף, דאגו אחד לשני״, היא מתארת את חברויות האמת, שנשמרו עד היום. ״בזמנו לא היה טלפון לכל בית והטלפון הביתי שלנו שימש את שאר התושבים. כשנכנסה שיחה עליתי על הקטנוע ומיהרתי לעדכן את הנמענים״.

על אירועי התרבות היה אחראי ארגון הנשים "ויצו", שבו מרים התנדבה ואף הייתה מזכירת הסניף. הפעילות פרקו בתל אביב ארגזי בגדים שהגיעו מחו"ל, הביאו אותם לבנימינה לשימוש התושבים, וארגנו תרומות, טיולים ואירועים, הכול למען תרבות וקהילתיות במושבה. עוד הייתה חברה בוועד המנהל של האגודה למען החייל, ולימים יושבת ראש הוועד.

בתחילת שנות השבעים היו מרים ומשה מארחים עולים חדשים שהגיעו לבנימינה, ועוזרים להם להשתלב במציאות החדשה והמורכבת. בין לבין אירחו גם תיירים מגרמניה. אפשר לתאר את הצמד כמעצמה קטנה של הסברה למען המדינה. בשנת 1974 נבחר משה לראש המועצה למשך שתי קדנציות. ״אלו היו שנים קשות, ממש לאחר מלחמת יום הכיפורים. איבדנו הרבה חיילים וחברים״. במהלך כהונתו עזרו בהקמה ואירוח של משלחות חילופי נוער עם גרמניה, כדי לאפשר שיח מקדם בין הצדדים. מרים ומשה היו פותחים את ביתם לאנשים המתעניינים במעבר לבנימינה ועושים זאת מכל הלב, מתוך אמונה אמיתית כי זאת מושבה שכדאי לחיות בה.

צניעות, אדיבות וענווה הן מילים שעוברות לא מעט בראשי כשאני חושבת על מרים. יש לה חברים וחברות שאספה מכל תקופה בחייה. אישה שהיא אישיות בפני עצמה וגם חלק מצוות של שניים, מלאים באידיאלים ודרך ארץ ובעיקר אהבה והערצה זה לזו. לדור הצעיר היא מאחלת: ״שנחיה במדינה משגשגת, שנהיה גאים לגור בה, ושבנימינה המושבה האהובה תישאר אכן מושבה״. כל שנותר לבקש הוא – לו יהי.