חינוך בנימיני

אילנה ארנולד נולדה בט"ו בשבט לבתיה וצבי טבלביץ׳, שעלו בשנות השלושים מפולין לזכרון יעקב. תחילה עלה צבי ואחריו הצטרפה אימה בתיה. הם נישאו, ולכשנולדה בתם בשנת 1937 בחרו לקרוא לצברית שלהם אילנה, שם ייחודי באותם הימים, שמסמל התחברות לטבע הארץ ישראלי והשתרשות באדמת ארצנו.

לבנימינה הגיעה אילנה בעקבות דן ארנולד, שאותו הכירה בבילויים המשותפים של בני בנימינה עם בנות זכרון. בשכבת הגיל של דן בבנימינה היו בנים בלבד, ואלה חיזרו אחר בנות זכרון. החיזור צלח, אילנה ודן נישאו, בנו את ביתם בבנימינה וגידלו בה את ילדיהם ורד, רמי ועופר. "אני מאוד אוהבת את בנימינה. יש בה אווירה טובה, אנשים נעימים ומתחשבים. בנימינה היא מקום טוב לגור בו, לגדל ילדים ולחבור לחברים", היא משתפת, ומביעה תקווה שפרנסי העיר ותושביה יידעו להטמיע ולשמור איכויות חיים אלה.

דרכה החינוכית בבנימינה החלה בבית הספר ״אשכולות״ כמחנכת בכיתות א–ד. אחר כך השתלמה בהוראת החינוך המיוחד בשיטת "למידה פעילה". חיוך עולה על פניה כשהיא נזכרת בכרטיסיות שעמלה בקפידה להתאימן לכל תלמידה ותלמיד, בהתאם למאפייניו וצרכיו. דרכי הוראה אלה סייעו לתלמידים להתגבר על הקשיים, לחוות הצלחות, לצמוח ולגדול לאזרחים שחלקם הפכו למפורסמים. רצינותה, מקצועיותה והצלחותיה הביאו לכך שמונתה למדריכת קריאה במשרד החינוך, לתפקיד סגנית מנהלת ולבסוף למנהלת בית ספר אשכולות בין השנים 1983–1990. עם צאתה לגמלאות המשיכה אילנה בפעילות ציבורית מגוונת, תוך שימת דגש על התנדבות שיש בה היבטים חינוכיים ערכיים.

״זכורים לי במיוחד מפקדי הבוקר בבית הספר, כל יום קרא תלמיד אחר את פסוק היום המתאים לאקטואליה, והייתה שירה בהנחיית המורה למוזיקה יעל פז. יעל השמיעה לתלמידים את השיר ׳ירושלים של זהב׳, ודאגה להנחיל את אהבת המוזיקה בבית הספר״. כמנהלת הקדימה אילנה את זמנה ופרצה דרך בשילוב עקרונות "הלמידה הפעילה" לכל תלמידי בית ספרה. בימי שישי הפך בית הספר לקמפוס שבו לומדים אחרת – לומדים בכיף, או כפי שהתלמידים כינו זאת "יום ללא לימודים". ביום זה התלמידים בחרו, מבין שפע פעילויות שהעבירו הוריהם, את הסדנאות המועדפות עליהם. בין היתר היו חוג צילום שנקרא ״חוג טלוויזיה״, חוגי ספורט מגוונים ובהם משחקי ריצה בהדרכת הורה שהיה חובב ריצה ועוד.
מאותם ימים עוד נותר בחצר בית הספר מבוך ״הדרקון", מתקן משחקים שצמוד לביתו של המנהל האגדי אפרים דרך ז"ל, ומזמן תרגול מיומנויות פיזיות וחברתיות בזמן הפנוי, כמו שמירה על שיווי משקל תוך עזרה הדדית. "הדרקון" הוא דוגמה לשיתוף הפעולה עם ההורים, שהיה במרכז עשייתה הפדגוגית של אילנה. ״האמנתי תמיד שסגל בית הספר והנהלתו והורי הילדים הם שותפים לחינוך וצמיחת ילדינו״.
המסר של אילנה נעוץ במשנתה החינוכית, שברצונה להעביר לדור הנוכחי ולדורות הבאים: ״הושיטו יד לזולתכם, אהבו את ארצכם, בכל מקום ובכל זמן – היו בני אדם״.