המורה של בנימינה

"המורה רעיה", כך מכירים רבים מתושבי בנימינה את רעיה מטוסביץ. היא בת למשפחת חנניה הענפה אשר עלתה מטיביליסי, גאורגיה, כחלק מקבוצה ציונית מאורגנת של 14 משפחות. תחילה שכנו ב"בניין הרפת" (רחוב הכרמל) ובהמשך בשכונת ״יעקב״, ראשונת השכונות ממערב למסילת הרכבת, שם עבדו בקטיף פרחי היסמין.

בילדותה למדה רעיה בבית הספר העממי בבנימינה (כיום "אשכולות"). הדרך לבית הספר לא הייתה סלולה והילדים היו צריכים לעבור את קו הרכבת: לטפס במעלה, להחליק, לעבור במהירות את המסילה ולעלות לצד השני. החיים בשכונת יעקב היו קהילתיים. במקום הוקם בית כנסת, הפעיל עד היום. בכל שבת לאחר תפילת הערבית היו התושבים מתכנסים ואוכלים בצוותא ממטעמי האימהות.

מאז סיום לימודיה עסקה בהוראה: היא לימדה במעברה בחדרה, בזכרון יעקב, בעמיקם, כמורה חיילת ביישוב ספר, ואז שבה לבית הספר שלה בבנימינה, והפעם כמורה. הצעירה מלאת שמחת החיים שבתה את לבו של דב מטוסביץ ז"ל מבני בנימינה, וכאן הקימו את ביתם המשותף: נולדו שני בנים, נכדים ואף נינה.

על בית הספר אשכולות אומרת רעיה: "שם נולדתי, למדתי ולימדתי". גם כיום היא מתארחת בבתי הספר ביישוב, נהנית לשמוע את שאלות הילדים ולשתף אותם בקורות ימים עברו. עם השנים לימדה בנים ואף נכדים של תלמידיה, וכעת היא מלמדת באופן פרטי אף את בני הדור הרביעי. רבים מתלמידיה לשעבר שומרים עימה על קשר בפייסבוק ופנים אל פנים.

איך נגמר הסיפור ״כיס כיס זהב״? שאלה שמסקרנת עדיין כל מי ששמעו בילדותם את עלילות הילד השובב, תלמידי בנימינה לדורותיהם. סיפור זה תמיד היה לו המשך ומעולם לא הגיע אל הסוף, עד היום תלמידיה לשעבר עוצרים אותה ברחוב ומבקשים לשמוע את סופו. גיבור הסיפור נדרש לעבור משימות רבות, למשל לענות על שאלות לוח הכפל, לאיית מילים ועוד. סיפור המסגרת יחד עם השאלות המשתנות היה בסופו של כל יום – מספרת רעיה – אמצעי לוודא אצל התלמידים את הבנת הנלמד.

גם כיום צוחקות עיניה ופניה מאירות כאשר היא מספרת על קורותיה כמורה. לרעיה השקפה איתנה ובהירה על מטרות ההוראה ועל הדגשים הראויים לרכישת הקריאה והקניית מיומנויות נוספות. "כל ילד וילדה יכולים ללמוד. צריך להגיע אליהם!" היא מסכמת.