"גורלנו נקשר לבנימינה"

כבר בפירוש שמו – עם ישראל חי ויחיה – מתבטא חיבורו העמוק של יחיעם אלטשולר לאדמה ולארץ ישראל, שספג בבית הוריו. הוא נקרא על שם בן דוד של אביו רחביה, יחיעם וייץ, לוחם פלמ״ח שנהרג בשנת 1946 בליל הגשרים. השם מרמז גם על אומץ, ערכיות וערבות הדדית, או כמו שהוא מכנה אותה ״חברותא״.

אותה חברותא החלה מגיל ילדות, כשחבורת ילדים עשו דרכם מבית הספר העממי קדם־מקצועי לעץ ועד הבית ברחוב החירות. המסע ארך שעות ארוכות וכלל תחנות עצירה רבות: הם שיחקו סטנגה בין עצי הברוש ביציאה מבית הספר, חצו את הבית של סוניה והמשיכו למכולת של בוסקוביץ׳, ישבו שעות על פלטות הבטון תחת עצי הוושינגטוניות ואכלו את הפירות השחורים ישר מהעץ. משם המשיכו לדיר הכבשים של סבא שמאי אלטשולר ובילו שם בלי להרגיש איך הזמן עובר. ״חיכינו לזה יום יום״, הוא מספר בעיניים בורקות ושובביות. בסיום בית הספר העממי המשיכה חלק מהחברותא ללימודים ב״מקווה ישראל״, ומשם לגרעין נח״ל בקיבוץ יראון שעל גבול לבנון. החברותא נשמרה עד היום וכולם מתגוררים בבנימינה. בכל יום עצמאות הם נפגשים בפרדס של יחיעם. ״החברותא היא עבורי ההווי של בנימינה״ הוא משתף.

משפחת אלטשולר הם מאנוסי פורטוגל מעיירה בשם בלומנטה, שהרחיקו עד רוסיה הלבנה. משם בשנת 1891 הגיע סבא של אביו עם משפחתו לרחובות, ומאז הם עוסקים בחקלאות. יחיעם הוא דור רביעי וילדיו הם דור חמישי לעיסוק בחקלאות. הוריו הכירו בבנימינה והתחתנו במלון הולץ, שהוקם בשנת 1936 על ידי סבו וסבתו מצד האם. ״סבא וסבתא שלי היו ציונים מברלין. הם הרגישו שהאדמה מתחילה לרעוד ונמלטו״. הם עלו בטרם פרצה מלחמה״ע השנייה, אימו הייתה בת 12 ועזרה להוריה בעבודה במלון, שהפך עם הזמן למרכז תרבותי־חברתי שמתקיימים בו אירועי המושבה כולם. לימים חגיגת בר המצווה של יחיעם נחגגה גם במלון.

ליחיעם פרדסים שנותנים פרי בהתאם לעונות השנה. פריחת ההדרים בחודש אפריל מדיפה ניחוח משכר שלא ניתן לחוש בצילום. אך עיקר אהבתו וגאוותו הוא עדר הבקר. נדידת העדר היא מסורת ארוכת שנים. פעמיים בשנה, אור ראשון ליום שבת – כדי לא להפריע לתנועת המכוניות – צועד העדר במשך שעה בעקבות יחיעם, פעם אחת מהאחו של בנימינה לרמת הנדיב, ופעם שנייה בחזרה לאחו. המסורת זכתה לשיתוף פעולה מלא מצד ראשי המועצות באזור, והאירוע מלווה בעשרות מתנדבים שלא מוכנים לוותר על החוויה.

יחיעם נשוי לאירית ולזוג 5 ילדים ו־13 נכדים ונכדות. אירית נולדה בארץ אך גדלה והתחנכה בדיסלדורף, גרמניה. היא חזרה לארץ לאחר סיום לימודיה באוניברסיטה, בעקבות סיפור אהבתם. תודות לחריצותה ומוסר עבודתה השתלבה במהרה בניהול המשק, וחינכה דורות של ילדים בעבודתה כגננת. לימים התברר כי אביה יוסף אף היה שותף בבניית מלון הולץ, וכך נסגר לו מעגל. ״לא גרתי אף פעם במקום אחר, רק בבנימינה. קשרנו את גורלנו פה״, מסכם יחיעם. ״גדלנו באווירה של חקלאות, חיינו ונשמנו אותה. באופן טבעי המשכתי את המשק של אבותיי, ובאופן טבעי הילדים ממשיכים אותי. התברכתי בהמשכיות״.