סיפור משפחתי

נולדתי בשנת 1955, עליתי לארץ בשנת 1978 מהעיר באקו, אזרבייג׳ן, חלק מברית המועצות דאז. החפץ שרואים בתמונה הוא צמיד שקיבלתי מאמא שלי, שיקר מאוד לליבי. בכל פעם שאני עונדת את הצמיד הזה אני מרגישה שאני מתחברת יותר לאמא. אפילו בגיל 66, זה עדיין נוגע בי.סיפור העלייה שלי הוא סיפור משפחתי. אבי היה קצין בצבא הרוסי ושירת כמהנדס אוניות בחיל הים. בשנת 74׳, כשהתחלנו לחשוב על עלייה לארץ מסיבות ציוניות, הגשנו מסמכים לעלייה אך נתקלנו בסירוב. כך היה גם בפעם השנייה, וגם בפעם החמישית. בשלב מסוים ייעצו לנו לנסוע בנפרד – אמא עם אחותי ואז אני עם סבא – וכך אולי למען איחוד המשפחה אבא יקבל אישור. זה מה שעשינו. שנה אחרי שהגענו ארצה אבא שוב הגיש מסמכים, אך הפעם הוא קיבל תשובה שלילית נחרצת, ונאמר לו שכל עוד הוא חי הוא לא יצא מרוסיה. באותו לילה אבי קיבל התקף לב ונפטר. העלייה שלנו הייתה מושפעת מהטרגדיה המשפחתית שלנו, אבא לא זכה להגיע, ואנחנו לא זכינו לראות אותו כאן. למרות זאת, לקחנו את עצמנו בידיים והתחלנו לבנות את החיים שלנו בישראל. התחלנו הכול מחדש, אם זה חברים, שפה, מנהגים. בהשכלתי אני בעלת תואר שני במתמטיקה שקיבלתי עוד בבאקו, בארץ עשיתי הסבה אקדמאית למחשבים, ובמהלך 37 שנים פיתחתי קריירה בהייטק. בשלב מסוים הבנתי שאני רוצה להיות ישראלית – כלומר להיות שייכת, להרגיש חלק. התחתנתי עם ישראלי, עם הרי, דבר שהיה נדיר באותם זמנים, ואנחנו חיים יחד 42 שנה. יש לנו שלושה בנים, שתי כלות וחמישה נכדים, וכשאני מסתכלת אחורה בפרספקטיבה של הזמן – אלו הפירות החשובים של חיי.