מתנה מאמא

נולדתי באלג׳יר בשנת 1954 ובסוף שנת 1955 הוריי היגרו לצרפת. עליתי לארץ מצרפת בשנת 1968, אבל לא תמיד ידעתי שאני יהודיה. הוריי לא סיפרו לנו זאת בשל האנטישמיות שהייתה סביבנו. הם חששו שאם נפלוט את דבר מוצאנו, בית הקפה שניהלו יתרוקן מלקוחות. אחותי גילתה את פרט המידע כשנתקלה במשפט שנכתב בשפה לא מוכרת בספר הלימוד שלה לשיעור היסטוריה. היות ולא הבינה שאלה מסוימת בשיעורי הבית, ניגשה לאבי לקבל ממנו עזרה. אבי שם לב מיד למשפט וקרא אותו בקול רם בעברית. אחותי נדהמה, ושאלה אותו מאיפה הוא יודע לקרוא את המשפט ובאיזה שפה הוא כתוב. אבי החליט שזה הרגע לספר לה את האמת על היותנו יהודים, וביקש ממנה לשמור על כך בסוד. כשמלאו לי 11 שנים, אחותי גילתה גם לי את הסוד. כשנודע לאבי שאנחנו בסוד העניינים סיפר לנו שהוריו ואחיו גרים בארץ ישראל. הוא סיפר על הים, השמש, והאנשים הטובים שיש כאן, והקשבנו לו בהתלהבות ובפליאה. יום אחד שמענו בטלוויזיה שפרצה מלחמה בארץ, זו הייתה מלחמת ששת הימים. באותה תקופה אחי הקטן, ג׳קי, אושפז בבית החולים כשהוא בן שנה, לטקס ברית המילה שלו שהתאחר בגלל שנולד כפג. ביום הניתוח שידרו בטלוויזיה את אירועי מלחמת ששת הימים, ואבי, אחותי ואני צפינו בהם. ברגע אחד, החלטנו אני ואחותי לעלות לארץ בטענה שאנחנו יהודיות וכאן מקומנו. הצהרה זו שימחה מאוד את אבי. עלינו לארץ בינואר 1968 בעליית הנוער. נחתנו באמצע הלילה, מרוגשות. הגענו לכפר הנוער ניצנים, שהיה מקום של קיבוץ גלויות. לאחר שנתיים עברתי לגור בירושלים אצל הוריי, שהגיעו לארץ כשמונה חודשים אחרינו, ושם למדתי בבית ספר ״עמל״. בסיום הלימודים התגייסתי לצה״ל והתרגשתי מאוד. הבנתי שאני – הילדה הביישנית והעדינה בין כל האחיות – הולכת להיות חיילת בצבא הגנה לישראל. איזה אושר וכבוד. בתחילת השירות פרצה מלחמת יום הכיפורים, ובתקופה זו של המלחמה הכרתי את בעלי, אריק זבלודוביץ, ששירת יחד איתי באותו הבסיס. אריק שירת בחיל הצנחנים ועבר קורס קצינים בהצלחה. בתום שחרורי מצה"ל הוא הציע לי נישואין. כמובן שהסכמתי. באותה תקופה עבדתי במכון ויצמן וגרתי ברחובות, שם התחתנו ב־1976 ונולדו לנו ארבעה ילדים מקסימים. לאחר כמה שנים, נכנסתי לעבוד במכון וולקני במחלקת גידולי שדה, ומעט אחר כך עברנו לראשון לציון. משנת 1987 אני עובדת בתיאטרון הקאמרי, בתור מזכירת התיאטרון. אני אוהבת ונושמת תרבות, וזכיתי למקום עבודה מעניין מאוד עם אנשים מקסימים. הבובה שמופיעה בתמונה היא החפץ היקר לי מכול, מתנה שקיבלתי מאימי זכרונה לברכה כשניסתה לשמח אותי מאחר ואחת מאחיותיי שברה בטעות בובה אחרת שהייתה לי. הבובה היא זיכרון ממנה, והיא מסמלת עבורי בית. ארזתי אותה בין החפצים הבודדים שלקחתי לארץ בעלייה, ועד היום אני שומרת עליה וחושבת על אימי.