מדור לדור

נולדתי בשנת 1954, ועליתי לישראל בשנת 1972 מאוקראינה, ברית המועצות דאז. אני חיה בראשון לציון משנת 1985. מדי שנה לפני חג הפסח אני מוציאה מהארון את כיסוי המצות שעבר אליי מאמי. ההתרגשות וזכרונות ערבי חג הפסח בכפר אירשבה שבקרפטים עולים בכל פעם מחדש. יש משהו מיוחד כאשר חפץ עובר מדור לדור, ועל זה סיפורי. הוריי ניצולי שואה, אמא ניצולת אושוויץ ואבא היה במחנות עבודה. הגורל הפגיש אותם אחרי המלחמה, ויחד הקימו משפחה. אבא היה תלמיד ישיבה לפני המלחמה, ואמא בת של מלמד, ועל פי אותה מסורת בנו בית יהודי דתי לתפארת. מכיוון שכל הרכוש של הוריהם נשדד על ידי הגויים, כולל תשמישי קדושה, אימי נאלצה לקנות בד וחוטים ולרקום אותם בעצמה. אחד הדברים שהכינה היה כיסוי למצות שרקמה בלילות.  חג הפסח נחגג בבית לפי ההלכה, ותמיד עם כיסוי המצות של אמא. בערבי פסח שמענו את ההסברים מאבא על יציאת מצרים, וחלמנו על השנה הבאה בירושלים הבנויה, כפי שרקום על הכיסוי. בשנות השבעים שערי מסך הברזל נפתחו בפני יהדות בריה"מ. הוריי הגישו בקשה לעלייה בפעם הראשונה ב־1956, אך קיבלו סירוב שנה אחר שנה. רק ב־1972 אושרה סוף סוף בקשתם. העלייה לארץ לוותה בהתרגשות וציפיות לחיים דתיים חופשיים כפי שהיו זכורים להורינו מהשטעטל, לפני מלחמת העולם השנייה. אכן חלומם התגשם. בתחנת מעבר בווינה אבא התבקש לבחור עיר עבורנו. נציג הסוכנות הציע לו את באר שבע, מתוך הסבר שגם אברהם אבינו גר שם. כך כל המשפחה התיישבה בבאר שבע ומשם התחילו להיבנות חיים יהודיים דתיים ושורשים חדשים – עבודה, לימודים, צבא ונישואים לצברים. בבאר שבע הכרתי את בעלי, מיכאל, שהיה בן של חבר ילדות של אימי. נישאנו ולאחר תקופה בבאר שבע עברנו לראשון לציון, ומכאן התפתחו הדורות הבאים - שלושה ילדים ותשעה נכדים. השנה  (2022) חגגנו יובל לעלייתנו לארץ הקודש, ואני עדיין ממשיכה את מסורת הוריי וחוגגת פסח בחיק המשפחה, עם אותו כיסוי מצות.