שדות יעקב

"רציתי להיות חקלאי", כך מספר יעקב קבלה. את החלום הגשים כשבנה משק מצליח בבניה אותו מנהל כיום בנו, אך ההתחלה לא הייתה קלה. יעקב נולד בשנת 1936 בכפר בתוניסיה. כשהוא בן 15 בלבד, עלה ארצה. העבודה בפרדס בניה הובילה אותו לבנות שם את ביתו בשנת 1957. "הפרדס הראשון היה מרוחק משורות הבתים. קיבלנו אותו מהסוכנות היהודית כדי שיהיה לנו כמקור הכנסה וגידלנו בו פירות הדר. כל משמרת הייתה בת 12 שעות של חפירה, נטיעה, גיזום וקטיף. אז לא היו טרקטורים, היו רק סוסים שסופקו מתנובה 'אקספורט', יחד גם עגלות קטנות, חמורים ופרידות" הוא נזכר.
במהלך עבודתו חווה מפגש מאיים ממנו ניצל בנס. "היינו מניחים צינורות בטון כבדים שהיוו מנהרה המוליכה את המים לפרדס בשורות. כל אחד היה עובד לבד בשורה שלו. בוקר אחד הרמתי את הראש וראיתי שני 'פדאיונים', מחבלים ערבים. קפאתי במקום. הם ישבו על האדמה ואכלו. הפתענו אחד את השני. אחד מהם צעק: 'אם תכנס אני שוחט אותך!'. רצתי בכל כוחי לכיוון החברים בשורות האחוריות. השומר דהר עם הסוס למקום, אך כבר לא נשאר להם זכר מלבד עשן המדורה שהשאירו. אחרי יומיים, בסיור שיגרתי אחד השומרים זיהה 2 אנשים מתגנבים החוצה מתוך אסם תבואה. במהלך המרדף נרצח אחד השומרים וכן הפולשים. אחרי המקרה הזה, אני לא עבדתי יותר בהשקיה ולא הייתי מוכן לעבוד לבד לאורך היום במשך תקופה ארוכה".
יעקב נישא למרים ז"ל, ויחד הביאו חמישה ילדים מהם זכו לנכדים ונינים. "עבורי הצלחה היא תמיד משותפת. במשק, הייתה זו ההצלחה של מרים ושלי יחד", הוא מספר. עד היום כשהוא נכנס לחדר העבודה שלו שמשקיף על הרפת ועל המשק באופק, הוא רואה בעיני רוחו מראות מתחילת הדרך. "אני נזכר באשתי חולבת את הפרות ושומע את קול געייתם שמלווה אותי כבר 64 שנים. אני עדיין מתעד את חיי המשק בקפידה, החל מחשבונית שהוגשה עד המלטה שעומדת להתרחש. אומנם שמיעתי וראייתי לקויות, ועדיין, דבר לא נעלם מעיני: משאיות הספקים החונות מתחת לחלון, הפרות הגועות ברפת, פירותיו העונתיים של עצי הפקאן ששתלתי. בגילי אני כבר לא מעבד את האדמה, אך מעולם לא עזבתי אותה", הוא מספר בהתרגשות.
את הליכות הבוקר שלו הוא עושה עד היום לאורך השדה. "אני לא צריך לראות. גופי זוכר כל רגב אדמה, כל מהמורה בדרך, כמו סוס עבודה שיודע לחזור לביתו, אף אחד לא צריך להורות לי את הדרך. המשק מאגד בתוכו את סיפור החיים שלי", הוא מספר. "רגלי הלכו בשדות אלו כשהייתי בן 20, צעיר וחסר ניסיון או הכשרה חקלאית, עם עברית מקרטעת. נער המתחיל לבנות את חייו מאפס, באחת התקופות הקשות שידעה המדינה, ושהצליח, בעיני, לבנות אימפריה. כמעט בכל רעיון חדש שרציתי ליישם, שמעתי את צמד המילים: 'בשביל מה? אם משהו עובד, למה לשנות?', ואני, תמיד חשבתי איך להתפתח. רציתי להיות אדון לעצמי ולא להיות תלוי בדבר. כיום המשק הוא חלום שהתגשם".