מארג החיים של חיה

את החוט והמחט הכירה חיה שטורם כבר בגיל צעיר מאוד. למעשה, החיים שלה נרקמו יחד איתם, למארג צבעוני של גבורה, חום ואהבה.

חיה נולדה בשנת 1932, בבוקובינה שברומניה. הילדות שלה בנופי רומניה, הייתה ציורית וחמימה. אמה, יטי, הייתה זאת שלימדה אותה את אמנות התפירה. אבל בהיותה בת תשע בלבד, נגדעו החיים הפשוטים והיפים שהכירה. הטוב האנושי בעולם אבד, כשהיא עברה בשערי מחנה המוות טרבלינקה. "שם נאלצתי להפסיק לתפור", היא אומרת. בטרבלינקה לא היה מקום לילדות לחלום על שמלות. שם היה צריך לשרוד. חיה איבדה את אחיה במחנה. אחרי תקופה של ארבע שנים בטרבלינקה, כשהמלחמה נגמרה, כבר לא היה בית לחזור אליו. אבל הוריה, אחותה והיא עברו את המלחמה, ולימים עלו לארץ. חיה חזרה לתפור.

"בשנת 1950 עלינו לארץ", משחזרת חיה. "עוד קראו לה פלסטינה. כשעלינו הגענו היישר למחנה בידוד, שם שהינו שלושה חודשים". חיה הייתה בת 18 וחצי, ובארץ החדשה הייתה צפויה לה גם אהבה חדשה: בפרדס חנה היא הכירה את בעלה, ניצול שואה גם הוא, שהתגורר בבית אלעזרי. הם התאהבו במקום, ומעולם לא עזבו אותו. מאז דצמבר 1950 מתעוררת חיה כל בוקר לשמש שזורחת על המושב שבמועצה האזורית ברנר. "אין לי זיכרון מהרגע שהגענו לשם, כי לא היה שם כלום. אנחנו בנינו הכול במו ידינו. הייתה רק אדמה", היא מספרת. באותה תקופה רק תיכננו את המושבים סביבם וחלק מהאדמות היו שייכות עוד לערבים. בבית אלעזרי התחילו להתיישב משפחות מעטות. לאט לאט צמח הגרעין הראשוני, ומשפחות נוספות באו אל המקום.
מה שהיה מקסים במושב היה גיוון המתיישבים בו. "היו מרומניה, פולין, עירק, הונגריה... ממש קיבוץ גלויות. כל אחד הגיע עם התרבות שלו ועם האישיות של כל אחד", היא מספרת. המושב הצליח ליצור פסיפס אנושי מגוון, שבו למרות השונות, כל חלק הרגיש שייכות. חיה הייתה עדה לכל שנות התפתחותו של המושב הקטן, עד שגדל להיות מה שהוא היום. "זה כבר חיים אחרים לעומת ההתחלה." היא מסכמת.

בבית אלעזרי מצאה חיה את מה שחיפשה, חיים חדשים. רק חוט אחד ארוך נקשר מעברה ברומניה עד למושב – חוט התפירה. היא מתנדבת בארץ כבר 25 שנים במרכז יום בית אלעזרי, שם קורצת לה עמדת התפירה בכל פעם שהיא עוברת לידה. "טוב לי שאני עובדת בהתנדבות. כשהראש עובד, הכול טוב", היא אומרת בנימה של מי שזכה לסיפוק מתוק בעמל של שנים.

חיה ובעלה נשואים 64 שנים מאושרות יחד. יש להם שלושה ילדים, ועשרה נכדים. עיני הילדה שראו את הצד האפל של העולם, מתבוננות כעת בכל היופי שלו, כמו שהוא נשקף במלואו בבית אלעזרי, גבעת ברנר.