חשיבותו של זיכרון

זיכרון הוא דבר חמקמק. הוא מחבר בינינו לבין עברנו ומורשתנו ומהווה סוג של מצפן לעבר עתידנו. אין זה פלא שאחד ההישגים בהם נחמה בן ארי גאה בו במיוחד, הוא קיום הבטחה שנתנה לבן המושב, דוד פריד, ניצול השואה, שביקש כי תיבנה אנדרטה לזכר השואה וסורב פעמים רבות בעבר. "מה שמבטיחים, חייבים לקיים", כך נחמה האמינה ולאור כך פעלה במסגרת תפקידה כיו"ר ועד הישוב. כאשר נחשפה לאנדרטה של הפסל משה סעידי, בן כפר מנחם, מצאה את השותף האומנותי והפרויקט יצא לדרך. מכתב נשלח למשפחות המושב ולמשפחות ראשוני המושב שכבר עזבו אותו, במטרה לאפשר להם להנציח את זכר יקיריהם באנדרטה. רק במהלך הימים בהם עברה נחמה עם האומן על המכתבים שקיבלו וניסוחי כיתובי ההנצחה, הבינה את גודלו וחשיבותו העצומה של הפרויקט שלקחה על עצמה. היא עשתה זאת לכבוד הניצולים ובהם גם לכבוד הוריה, שהקדישו רבות לקדרון. בתום שלוש שנות עבודה, הוקמה האנדרטה בקדרון, והפכה למקום כינוס קבוע לאזכור השואה ולטקסים השנתיים. "פעלתי רבות לקידום המושב, אך הקמת האנדרטה היא עיקר גאוותי", היא מציינת.
נחמה נולדה בשנת 1943, להורים צבי ואגי לבוניץ, ב"קרליביצה" – מחנה ריכוז בקרואטיה, יוגוסלביה. בשנת 1948, כשהיא בת חמש וחצי בלבד, עלתה עם משפחתה לישראל והגיעה למחנה העולים בעתלית ממנו הועברו לקיבוץ קדמה, ומשם לבתים הערביים בקטרה. בזמן ששהו בקטרה, החלה קבוצת ראשונים לבנות את ביתם בקדרון הסמוכה, אליה עברו בהמשך. עבור נחמה זה ברור: "קדרון זה בית, ילדות וחיים שלמים", והיא לא מוכנה להחליף את קדרון בשום מקום אחר בעולם. "מה שכן אני מתגעגעת לקהילתיות שהייתה כאן פעם", היא מציינת ומוסיפה: "דווקא בימי הקורונה יסודות הקהילתיות התעוררו ואני מקווה שהדור הצעיר יידע לשמר זאת ולהשקיע בקשרים אישיים".

על קהילתיות נחמה יודעת דבר או שניים. אף כי בשנת 1964 התחתנה נחמה עם בן זוגה, ישעיהו שי בן ארי ועזבה את המושב, מרגע ששבה אליו בשנת 1988 כדי לסעוד את אביה שהתאלמן, הפכה לדמות פעילה בקהילה. היא השתלבה מייד בחיי החברה, ולא היה ולו אירוע אחד בו לא לקחה חלק בהתנדבות. במשך כשש שנים הייתה פעילה בוועדים שונים, עד שנבחרה לכהן כיו"ר הועד הקהילתי. בשמחה ובגאווה גדולה המשיכה בעשייתה, כפי שחונכה לעשות. "הערכים עליהם גדלתי בבית היו דייקנות, נתינה ויושר. אלו ערכים נוקשים ומחייבים לטוב ולרע", היא מספרת.
כיום נחמה רווה נחת ממשפחתה המורחבת: שני ילדיה, דורון ושרון, וששת נכדים, אשר גרים בשכנות לביתה. בסלון ביתה מזכרות מעברה: זוג כורסאות ישיבה שקיבלו הוריה לחתונתם ושתי תמונות שהיו גם בסלון ההורים. "פריטים אלה מזכירים לי את תקופת הילדות נהדרת. למרות החינוך המזרח אירופאי הנוקשה אני זוכרת רק טוב", היא מסבירה ומוסיפה שהיושר והיושרה בהם התנהל הבית, תמיד העמידו אותה חשופה לאמת, ולאורה פעלה.