"ידי הזהב של מנדל"

הרבה תחנות עבר מנחם מנדל עדין בן ה-97 , במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה, ובזכות היותו בעל ידי זהב, שידע ולמד לעשות מלאכות רבות, הוא ניצל. הוא נולד בקילצה שבפולין כבן בכור. התחנה הראשונה שלו הייתה כשהיה בן 17, ב-1941, עת הפכה העיירה בה גר לשטח כיבוש גרמני וכל היהודים שם, 24 אלף במספר, הוכנסו לגטו יחד עם יהודי העיירות הסמוכות. מנדל גויס לעבוד במכרה פחם, בהכנת תמוכות מעץ למנהרות המכרה ובתמורה קיבל מזון, אותו הביא הביתה. שנה לאחר מכן נלקח האב מאיר, יחד עם רבים אחרים למחנה ההשמדה טרבלינקה ולא שב.
התחנה השנייה של מנחם מנדל הייתה במפעל יצור גלגלי עץ עם חישוקי ברזל שנועדו עבור עגלות הצבא הגרמני: "הייתי צעיר וחזק ובעל חוש טכני ולכן נבחרתי לעבוד במפעל לייצור פגזים עבור התותחים הגרמנים. כל פגז שקל 47 ק"ג והיינו צריכים להעמיס ולסדר אותם בקרוניות שנשלחו לחזית הרוסית", מספר מנחם מנדל בצלילות רבה.
מנדל וחבר נוסף בשם טננבאום החליטו לברוח. "גם אחרים רצו להצטרף אלינו אבל הם פחדו", אומר מנדל ומוסיף: "לטננבאום חברי לא היה מזל. הוא היה איטי ונתפס ע"י רועה פולני שפגשנו, ושהסגיר אותו חזרה למחנה תמורת שני ק"ג סוכר. זה היה אז המחיר של יהודי. כשחזר למחנה, הגרמנים תלו אותו על משקוף שער המחנה למען יראו ויראו" הוא נזכר בעצב.
מנדל, שנשאר לבד, ממשיך במסעותיו וחוזר לעבוד במפעל הגלגלים בו עבד קודם, בעיקר כדי לקבל מעט מזון. משם הוא נשלח ברכבת לאושוויץ, שם קעקעו על ידו את המספר 2907B:" מאז לא היה עוד מנחם מנדל אלא רק מספר" הוא אומר.
בינואר 1945 החליטו הגרמנים לפנות את המחנה והוציאו את אנשיו למסע רגלי לכיוון גרמניה: " זו הייתה ממש צעדת מוות" נזכר. לאחר שהלכו ברגל מרחק רב, הגיע השחרור המיוחל של הצבא האדום.
התחנה הבאה של מנדל שינתה את חיו: מחנה העקורים פארנוולד, 30 ק"מ ממינכן, שם פגש את מי שתהפוך לאשתו, הלה. לאחר שנישאו, עלו ארצה ב-1949 יחד עם בנם הבכור ברוך ,שהיה אז תינוק, והתיישבו באוהל בבית עולים ליד נתניה. משם הם עברו למושב בניה ועבדו בחלקאות. לשניים נולד עוד בן וחמישה נכדים. שבע שנים לאחר מכן חזר מנחם מנדל לשדה הקרב, כאשר נלחם נגד המצרים במבצע קדש. ולמרות כל החיים הקשיים שעבר, ממרומי גילו, מנחם מנדל הוא איש אופטימי ויש לו מסר אחד לחיים: "אני שמח בחלקי ועוד יותר שמח שבאנו לארץ ובניתי כאן בית ומשק לתפארת. הייתי ציוני ותמיד רציתי לחיות בארץ היהודים וכאן טוב לי. אני עובד עד היום כתופר ופעיל במרכז היום בבית אליעזרי, שליד ביתי. זה מה שמחזיק אותי בחיים ומוסיף לי חיים".