"גבעת ברנר זה הבית"

בשנת 1926 רוח הציונות הובילה את עטרה ומשה סיצ'וק לעלות לישראל ולהיות ממייסדי קיבוץ גבעת ברנר. אליעזר בנם, או לייזר כפי שמכונה בפי כל, כבר נולד בישוב בשנת 1931 ומאז ועד היום קשר את חייו במקום. את ימי ילדותו בקיבוץ הצעיר בילה רק עם שמונה ילדים בגן, ובבית הספר כבר היינו למד בכיתה מקובצת שכללה תלמידים מכמה קיבוצים שחיים בפנימייה. "היינו אז מעט ילדים", כך נזכר.

לימודיו בבית הספר הופסקו עם פרוץ מלחמת השחרור. יחד עם בני מחזורו גויס להילחם וצויד בנשק, כובע פלדה ושק שינה. בהמשך התגייס לצה"ל ושירת בקורס המ"כים הראשון של הנח"ל. את שירותו הצבאי סיים בתור קצין ובהמשך השתתף בכל מלחמות ישראל כמפקד. המלחמות גבו מחיר יקר, כשאחיו, מיכאל סיצ'וק ז"ל, נפל במלחמת יום הכיפורים בסיני והותיר אחריו אישה ושתי בנות, וחלל עמוק בלב המשפחה כולה.

רוח החלוציות של הוריו דבקה בלייזר, וכך בשנת 1954 היה מראשוני המתנדבים להצטרף לפלוגה המקובצת באילת, שברבות הימים הפכה לקיבוץ אילות. עם שובו לגבעת ברנר בשנת 1955 נישא למירקה ויחד הביאו לעולם ארבעה ילדים. בשנת 1978 מירקה נפטרה בגיל צעיר ממחלה ארורה. למרות הכאב הוא מצא שוב אהבה וקשר את חייו עם נורית, ילידת גבעת ברנר, ויחד הקימו בית שני ומשותף למשפחותיהם.

על אהבתו לטרקטורים ולמכונות הוא מספר כי החלה עוד כשהיה כבן 15 כשעבד על הקומביין, קצר שחת, ערם אותו לערמות בידיו וקשר את החבילות עם חוטי ברזל. במרוצת השנים הספיק לתרום רבות לקיבוץ. ״עבדתי בפלחה (חקלאות) והייתי סדרן העבודה הראשון, אז תפקיד מורכב ואחראי שאילץ את חברי הקיבוץ המבוגרים ממני להישמע לדבריי ולא תמיד בשמחה. בהמשך ניהלתי את המוסך ושימשתי כמנהל מחלקת רכב בתק"מ, מרכז משק וקצין בטיחות בתעבורה, תפקיד אותו אני ממלא עד היום", הוא מציין. במשך 18 שנה עבד בחברת ביטוח חקלאי שמבטחת את הקיבוצים, ובהמשך היה אחראי על מחלקת מכונות, טרקטורים ורכב של הקיבוץ. עד היום בעודו נושק לגיל 90 הוא משמש כקצין בטיחות של הקיבוץ.

סיצ׳וק הינו אדם חיובי, שמח ופעיל בקיבוץ אשר מעוניין לשמור על חיי שיתוף וקהילה. למעשה, כולם בקיבוץ זוכרים את מספרו במכבסה, במרכולית ובחדר האוכל. ״21 זה המספר של לייזר, כולם יודעים!״. הוא נהנה מהיותו סבא לנכדים ונינים, נותר צעיר ברוחו וניחן בחוש הומור ששורה רוח טובה סביבו. "גבעת ברנר זה הבית ואני גאה בכל מעשיי", הוא מספר . כשנשאל על עתיד הקיבוץ, ענה בכובד ראש שהיה רוצה לראות את הקיבוץ כפי שחזו אותו חלוצי המקום, כשהקיבוץ על כל רבדיו, עומד בראש הפירמידה. ״כשההורים שלי באו לארץ, מה שמשך אותם הייתה התנועה הציונית. כשבנו את הקיבוץ סדר העדיפות העמיד את הקיבוץ הראש, תחתיו התנועה הקיבוצית, הענפים בהם אתה עובד, ובסוף החברים והמשפחה. היום זה אחרת. קודם כל אני ומשפחתי. הבקשה שלי מהדור הצעיר היא פשוטה: תאהבו את הקיבוץ שלכם ותגידו שלום למי שאתם פוגשים בדרך".