תמונת ילדות

כאשר שלום ברקאי מדבר על זיכרונותיו, אני יכולה לראות מולי את אותו ילד בן שש, שמופיע בתמונה הקטנה בדף העד שלו. התמונה, בשחור לבן, מספרת את סיפורו של ילד קטן שמלחמה טרפה את עולמו. ילד שכמה לבית, שייכות ואהבה.

הוא נולד בשם שלום ברקוביץ', בשנת 1935 ברומניה. משפחתו התגוררה בכפר קטן וישו. לאחר הפרעות הראשונות ביהודי הכפר, המשפחה עוזבת בחיפזון עם משפחות יהודיות נוספות לעיר גורה המורולי שבמחוז בוקובינה. לאחר תקופה נוספת של המלחמה, יהודי העיר מגורשים מרומניה לטרנסניסטריה. "מגורה המורולי לקחו אותנו לטרנסניסטריה ונסענו ברכבת משא של בהמות, בתנאים קשים", מספר שלום. את נהר הדנייסטר חצו כולם על גבי רפסודות רעועות לגדה המזרחית של הנהר למוגילב בטרנסניסטריה, ושוב אני רואה בעיני את הילד הקטן שהיה תמים ומבוהל עת רץ אל נהר הדנייסטר להביא מים בדלי לבני המשפחה. קשה לי לדמיין כיצד הרגיש כשמצא את אמו, שחלתה בטיפוס, נושמת את נשימתה האחרונה. המוות על כל צורותיו היה תמיד קרוב והוא נשף בעורף של כל יהודי שגורש למקום הנורא הזה: מחלות, כפור, רצח ורעב. שלום נאלץ תמיד לחפש לעצמו מזון. "זה היה בעיקר לגנוב", הוא אומר, ומתאר איך בחסות החשיכה גנב את הבשר המיובש שתלו איכרים בסביבה על חוטים ליבוש.

הזיכרונות הקשים מלווים אותו עד היום: מותם של שני אחיו הקטנים, מותה של חיה האמא ממש לידו, הפרידה הכפויה מהאבא והישארותו כילד קטן בודד ללא בית וללא משפחה, הפגישה עם אחותו חנה (חנצ'ה) משני עברי הגדר של המנזר. האדם (שהוא לא זוכר את שמו) שעל פי בקשת אביו, הבריח אותו מהגטו במוגילב ולקח אותו כל הדרך למורפה, ההסתתרות שלהם מהגרמנים לאורך הדרך מתחת לערימות הקש בשדות, פגיעת כידון של חייל גרמני שחדרה דרך הערימה שבתוכה הסתתרו ופגעה לו במצח, סתימת הפה שלו כדי שלא יצעק ובכך אותו בחור מציל את חיי שניהם. ועוד, הכניסה לבית היתומים, המשפחה שקלטה אותו ברומניה בסוף המלחמה (סטלה ומנדי). העלייה לארץ ישראל באוניית המעפילים קזבק, הרכבת מאיסטנבול דרך ראש הנקרה למחנה המעצר הבריטי בעתלית ביולי 1944, הפריצה של הפלמ"ח לעתלית לשחרור המעפילים באוקטובר 1945. כל אלה ויחד איתם, קבלת הפנים שקיבלו הילדים ניצולי השואה שהגיעו לקיבוץ גבת וחייצ'ה ואברהם כנעני שהפכו למשפחתו המאמצת.

בשנת 1944 עלה שלום לארץ. לבדו. אביו, יידל (יהודה) ברקוביץ', נרצח בטרנסניסטריה, כפי שתועד שנים אחר כך בדף עד. גורלה של אחותו לא נודע. הוא סבור שהיא נמסרה למנזר בימי המלחמה. בארץ נקשר שלום למטפלת (רבקה חחס) שהכיר מקיבוץ גבת, כמה לאימהות שנחסכה ממנו בעקבות המלחמה. ילדים לעולם מחפשים תיקון, כאשר קיימת בהם תקווה.

כיום מתגורר שלום יחד עם אורה בקיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל, נשוי לה מזה 65 שנים, להם ארבעה ילדים, 16 נכדים ו 4 נינים. בשנת 2005 נוצר קשר עם שני בני דודים מהמשפחה של האמא חיה. בשנים האחרונות נסעו בני המשפחה יחד עם שלום שלוש פעמים לנסיעות שורשים, הגיעו לכפר וישו ברומניה שבו הוא נולד, ביקרו בגורה המורולי בבית שבו המשפחה גרה אחרי הבריחה מוישו ובבית הכנסת שבו יהודה האבא היה שמש. הם נסעו גם למוגילב באוקראינה, חצו את נהר הדנייסטר כדי להבין איך חוצים מקום כזה ברפסודות, הגיעו למקום שבו עמד שער הגטו במוגילב, וסיימו בקריאת קדיש בקבר האחים במוגילב. בעיניו ניתן היה לראות את אותו ילד אמיץ ורגיש שאיבד כל כך הרבה במלחמה הקשה באירופה, ושנלחם על החיים בכל הכוח עד שהפך לאדם שמצא בית חדש בארץ ישראל. הרבה דברים לקחה המלחמה משלום, אבל התקווה נשארה בו תמיד.