לא ידעתי שאבי שרד

סיפורו המרתק של יהושע דמסקי הוא סיפור על חיים קשים של עוני ונדודים, משפחה רדופה בזמן השואה וילדות שנמחקה. יהושע נולד אל תוך המאורעות הנוראיים של מלחמת העולם השנייה, למשפחה מהעיירה קרניצה בצפון פולין. לאחר פלישת הנאצים לפולין הוריו של יהושע, מנדל ושפרה דמסקי, ואחותו של יהושע, מרים, החלו במסע הנדודים הארוך לסברדלובסק שבברית המועצות.
אביו של יהושע נאסר ונשלח למחנה עבודה בסיביר, כאסיר פוליטי, בעוד אמו הייתה בחודשי הריונה האחרונים וילדה את יהושע. הימים ההם היו קשים מנשוא, ובמהלך החורף אמו נאלצה למכור את הארוחות שלה בתמורה לבגדים ומגפיים עבור ילדיה. באותה תקופה המשפחה חשבה שאיבדה את מנדל האב במלחמה, וכשהמלחמה נגמרה הם חזרו לפולין.
יהושע מספר: ״אני הייתי עסוק במה שילדים עסוקים. שיחקתי או ברחתי מילדים גויים שניסו להרביץ לי. ברגע שהם גילו שאתה יהודי, היו חובטים בך. אבל הייתי קל רגליים, וגם מחזיר בחזרה מכות, לא ויתרתי לאף אחד".
כאשר נערים בפולין הביאו רשימות של מי ששרדו את המלחמה, התברר שמנדל, אבי המשפחה, היה חי וחיפש אותם. ״הוא הגיע לוולבז'יך, מתוך תקווה למצוא מישהו מהמשפחה, כלומר אותנו", הוא מספר, "ויום אחד אני חוזר הביתה, ואני רואה בכניסה בן אדם עם בגדים קרועים, עם זקן גדול, ומלוכלך, ודי פחדתי. עברתי על ידו בזהירות ורצתי למעלה. צעקתי ׳אמא, יש למטה איש מסכן, חסר לו דברים׳. ואמא שלי פרצה בבכי וסיפרה לי שזה בעצם אבא. לא תיארנו לעצמנו שאבי שרד. וכך, בגיל שש וחצי הכרתי את אבי, אותו חשבתי למת, לראשונה״.
המשפחה התכוננה לעלות לארץ ישראל, ״הייתה התרגשות גדולה ונדרשה הכנה שלמה. אני לא מדבר על האריזות של החפצים שלנו אלא רכישה של כל מיני דברים שאבא שלי קנה,כמו מקושים וטוריות וקלשונים, כלי עבודה. הוא התכוון לבוא ולעבוד בארץ. נסענו מפולין ברכבת לוורצלב, משם לנמל בצפון איטליה. עלינו על אונייה ישנה מאוד, לא היו מים להתרחץ. התרחצו במי ים שסיפקו לנו. בסוף 1949 הגענו לארץ״, הוא מספר.
אמו של יהושע התקררה בדרך ונלקחה ישר לבית חולים. שאר המשפחה הגיעה לשער העלייה. ״שמו אותנו באיזה אוהל, בלילה בדיוק התחילו הגשמים. אז האוהל התמוטט, והכניסו אותנו למבנה מהמבנים הבריטיים שהיו אז. אבי רצה שנתקרב לבית חולים תל השומר, שם הייתה אימי והגענו לנתניה. בינתיים אמי עברה לבית חולים לשיקום בנהריה, ואז גם אנחנו עברנו לנהריה. קיבלנו צריף, מים זורמים לא היו, גם לא חשמל. גם בית ספר לא היה, כולם היו שם עולים חדשים וחיברו בין כולם".
יהושע גאה בחיים שבנה בישראל ובמשפחתו שמצאה את האומץ להתמודד עם הקשיים כדי שיהיו לו חיים טובים יותר, ״אני לא הייתי בגטו, בזכות העובדה שהוריי ברחו אחרת ייתכן שלא היינו מדברים היום. המזל שההורים שלי ואחותי נשארו בחיים ושזכינו להיות פה בארץ״. כיום הוא גר בקיבוץ רמת דוד, ולו ארבעה ילדים ושלושה נכדים.