חיפשנו מקום מסתור

״הייתי צריכה לענוד טלאי צהוב על הבגדים", כך מתארת שרה נחמנוביץ' את הימים של תחילת מלחמת העולם השנייה. "הצבא השתלט על בית הספר הגדול והיפהפה בו למדתי, והעבירו אותנו התלמידים ללמוד במקום אחר. הכיתה החדשה הייתה קטנה וצפופה לעומת בית הספר הגדול והיפהפה בו למדתי, ושם התחילו ללמד בנוסף לשפות רומנית ועברית, גם גרמנית וצרפתית״.
היא נולדה ב-4 בינואר 1934 בטרנסילבניה, ולימים היא ומשפחתה, כולל הוריה, פרידה ואיגנציו, עברו לבוקרשט. בתקופה זו רדפו את אביה מצד הממשלה הרומנית בשל היותו חבר המפלגה הקומוניסטית, והמלך הרומני קרול ניסה לשמור על היהודים למרות מחויבותו למשטר הנאצי שכבש גם את רומניה. לכן, הוצע לקהילה היהודית בעיר לעבור לטרנסניסטריה, שם היה מחנה עבודה. בני משפחה של אמה של שרה נסעו לשם וסיפרו על המצב הקשה במחנה, לכן אמא של שרה ואחותה לא הסכימו בשום אופן לנסוע למחנה העבודה שהוצע להם. "חיפשנו מקום מסתור, ושילמנו לכפריים שיחביאו אותנו בכפר", היא מספרת, ״אבא נשאר בעיר מכיוון שהוא היה חייב לעבוד ולהביא פרנסה. אני התחלתי ללכת לתנועת השומר הצעיר בבוקרשט״. בן דודה של שרה היה בהנהגה הארצית של השומר הצעיר ברומניה, וכך עזר להן להנפיק תעודות מעבר בכדי לצאת מרומניה.
היא זוכרת כיצד עלו על רפסודה פתוחה לגמרי, כ-1000 איש בכדי להגיע אל האונייה בלב הים. את יום הולדתה ה-14 חגגה על סיפון האונייה בדרכה לארץ. "כאשר התקרבנו אל חיפה, הבריטים הגיעו וסובבו את האונייה אל קפריסין", היא נזכרת. רק בהמשך שוחררו ממחנות המעצר והגיעו אל חופי ארץ ישראל, שם נשלחה למחנה עולים ברעננה. לאחר כחודש הגיעה קבוצה גדולה של נערים יתומים שעברו את מחנות הריכוז, אליהם הצטרפה שרה ויחד הגיעו אל קיבוץ מזרע. שם שרה בנתה את חייה ומשפחתה, וגרה עד היום.