האור שבתוך החשכה

בעיניה של רחל ניתן לראות את מסעה הארוך מהילדה שהייתה ועד הרעייה שהיא כיום. מסע הרווי מלחמות, ומנוסה עד שזכתה להגיע לחוף מבטחים. היא נולדה בשנת 1933 בפולין, ״בכפר בו היו רק 5 משפחות יהודיות", היא מספרת ומוסיפה, "ביניהן שתי אחיותיו של אבי והמשפחה שלי- זוג הורים וארבעה אחים. התפרנסנו בקושי, היה קשה. בשנת 1939, היטלר כבש את פולין, והנאצים הגיעו כ-50 ק"מ מהמקום בו היינו. ב-1941 היטלר הפר את כל ההסכמים, הסתער על רוסיה והכריז על מלחמה. לא עבר זמן רב עד שהנאצים התקדמו לכיווננו. רוסי אחד מהכפר שלנו התחבר עם אבי והוא הציע לו לברוח יחד, 'אתה יהודי אני קומוניסט, הגרמנים תכף יחסלו אותנו', הוא אמר. הוא היה זה שמשך אותנו לברוח לרוסיה".
מאותו רגע, רחל ומשפחתה נסו על נפשם, כשהנאצים נושפים בעורפם. "היינו צריכים להסתתר בכל מיני דרכים, עברנו דרך יערות ודרכים עקלקלות בקור המקפיא של רוסיה. הגענו לקולחוז, משק שיתופי מאד מוזנח שהיו בו משפחות יהודיות ושם קיבלו אותנו מאד יפה. אבי, שהיה אדם הגון, נרשם במרשם התושבים וגויס לצבא הרוסי".
רוסיה הופצצה, ורחל, רק ילדה קטנה, הופרדה מאביה ונאלצה להתבגר מהר מידי. היא המשיכה לראות את האור שבתוך החושך, "שכנינו היהודים דאגו לנו וחלקו איתנו הכל, היה נורא נחמד שם. היינו שם בערך שלושה שבועות עד שהגרמנים התקרבו שוב ונאלצנו לרתום את הסוסים ולברוח מזרחה. אנחנו מודים לרוסים שהסכימו לקבל אותנו בזמן שאף מדינה לא הייתה מוכנה לקבל פליטים יהודים. לא היה מצב שילדים היו מופקרים. היינו הולכים לבית ספר וטיפלו בנו״, היא משחזרת.
הם גמעו מרחקים ארוכים בקור וברעב, בין רכבות משא שעוגנות ברציפים ימים שלמים, בדרכם אל הלא נודע. בין כל אלה, הגיעה המלחמה לסטלינגרד. ״יום אחד קיבלנו מברק מאבא שהוא מגיע אלינו. הוא היה איתנו זמן מה, ואחרי זה הוא היה צריך לחזור והוא נשלח לסטלינגרד. נהרגו המון חיילים, זה היה נוראי״, היא מספרת.
ב-1945 המלחמה הסתיימה ומשפחתה התאחדה. הם החליטו לעלות ארצה, "בארץ עוד שלטו האנגלים. לא נתנו ליהודים להיכנס, אז ישבנו באוסטריה במשך שנה וחצי במחנה פליטים. את הילדים שמו לחוד בצריפים ארוכים, ושם בפעם הראשונה ראיתי ילדים שיצאו מהשואה והיו בוכים בלילות. אנחנו היינו במצב טוב- עברנו קשיים, אבל הייתה לנו אהבה ויחס חם, והיינו יחד כל הזמן. האירופאים לא אהבו את היהודים גם אחרי המלחמה. רצינו לנסוע מאוסטריה לאיטליה כדי להגיע לישראל, אבל האירופאים לא הרשו לנו."
אחיה היה מבריח אנשים דרך הרי האלפים, והצליח להבריח גם אותם. הם טיפסו 3,000 מטרים במשך מספר ימים עד שהגיעו לשם. באיטליה הם עגנו בעיר ריבולי במשך שנה וחצי עד שיכלו להגיע לארץ. ב-1948 הם עלו על אוניית משא של בקר, והגיעו סוף-סוף לארץ ישראל. רחל הכירה את בעלה ז"ל ויחד הגיעו לתל עדשים. הם הפכו את הצריף למבצר שלהם, הקימו משפחה לתפארת ועבדו יחד בחקלאות. הייתה להם אהבה ענקית, וזה המסר שלה- ״נמאס לי ממלחמות ובעיקר אלו שבינינו. חשוב לי שנהיה סבלניים יותר לאחר״, היא מסכמת.