שקט צורם

במהלך התקופה הראשונה של ימי המלחמה רבות מעובדות האגף גויסו לקבלת אוטובוסים ראשונים של מפונים מהעוטף. בשבועיים הראשונים הייתי אחת מתוך קבוצת עובדות שנשארו באגף לתת מענה למשפחות ולמטופלים תושבי העיר. לאחר מכן למשך תקופה קצרה וממוקדת הצטרפתי לצוות חמ״ל חוסן שהתמקם במלונות ונתן מענה טיפולי רגשי למפונים. המאורעות הללו זיעזעו את כולנו. ביום א׳, בוקר לאחר אותה השבת, היה לי ברור שאגיע לעבודה ואקיים שיגרה לטובת הציבור הרחב וגם לטובת התגוננות מפני חוסר הוודאות. אבל לרבות אחרות זה לא היה מובן מאליו. כינסו אותנו לישיבת חירום בה הודיעו לנו כיצד ישבצו אותנו לטובת מתן מענה שינתן גם במחלקה וגם במלונות.
בשבוע הראשון האגף היה בדממה, שקט צורם. לא היו פניות מתושבי העיר ולא הגיעו לכאן פיזית תושבים שרצו לשוחח, להתייעץ או לבקש סיוע מכל סוג. כולם היו אחוזי בהלה וגם אנחנו בתוך ההלם והטירוף ניסינו לדבר אחת עם השנייה ולעבד את החויות שעלו בימים כל כך קשים. כולנו היו בחיפוש אחר מידע בחדשות וברשתות ונחשפנו לסיפורי שורדים שהחלו להתפרסם. זה היה מאוד מאתגר להתמודד עם הפער שנוצר, מצד אחד טירוף התחולל סביבנו, העיר כולה התמלאה בעשרות אלפי מפונים, ומנגד השקט הצורם באגף. לא הרגשנו בנוח לפנות למטופלים כדי להמשיך לנהל את הדברים כבעבר, כי מן הסתם זו לא התנהלה שיגרה רגילה. מצד שני אנחנו גם לא יכולות לשבת חסרות מעש. עם משפחות המטופלים שלי כשידעתי שהסיכון גבוה על רקע התמודדויות מורכבות מהעבר שיכלו להוות טריגר להתעוררות של טראומה וחרדות, יצרתי קשר מיידית. אלו היו שיחות בין אדם לאדם, בלי המחיצות והגבולות המקובלים. זה הגיע ממקום של לחזק אחד את השניה ולהחזיק תקווה משותפת בתוך חוסר הוודאות והבהלה שהציפו את כולם.