ההזדמנות להושיט יד לעזרה היא זכות

לתפקיד העובד הסוציאלי הגעתי לאחר הסבה מקצועית וכעשרים שנה בהם עסקתי כמהנדס בתחום העסקי והטכנולוגי בעיקר בענף ההייטק. לצד הנוחות והתגמול החומרי הרב, במהלך אותן שנים הלכה והתחזקה בי התחושה שחסרה משמעות בעבודתי. חיפשתי כיוון חדש שקיוויתי למצוא בו סיפוק והגשמה עצמית. רציתי לעבוד קרוב לאנשים ברמה האישית, להכיר לעומק ולקבל הזדמנות לסייע. החלטתי לבחור בעבודה סוציאלית כדרך לממש את השאיפות שלי. בימים רגילים עבודתי מתמקדת בסיוע לאסירים משוחררים תושבי אילת וכוללת בעיקר פגישות טיפול פרטניות וקבוצתיות עם אוכלוסייה זו. לאחר השבעה באוקטובר, על רקע פינוי עשרות אלפים לאילת, מוקד הפעילות עבר מהטיפול השוטף באוכלוסייה לסיוע למפונים. מסרתי לכל מטופליי שאיעדר לפרק זמן מסוים, וכל הפגישות בוטלו למשך מספר שבועות.
מקום העבודה שלי ושל הקולגות שלי הפך להיות בית מלון, שבו שהו מפונים ששרדו את הטבח, במטרה להגיש סיוע לכל מי שנזקק בקרב קבוצה זו. הענקנו עזרה ראשונה נפשית, הקשבנו לכל מי שרצה לשתף בסיפורו וביצענו התערבויות עם פרטים וקבוצות במטרה לתמוך במפונים ולהקל את מצבם ככל יכולתנו. לאחר התקופה הראשונה הצורך בסיוע שלנו למפונים הלך והצטמצם, וחזרתי בהדרגה להיפגש עם מטופליי הקבועים. להיעדרות מהעבודה הקבועה היה מחיר - תהליכים טיפוליים (חלקם ארוכי טווח) נקטעו באמצע, ובמקרים שונים כאשר חזרתי אל מטופליי חשתי רגרסיה בתהליך.

עבורי היה עוצמתי לשמוע מהמפונים עדויות על 30 שעות בממ"ד בתנאים הקשים שהיו, תוך תחושת האיום הקיומי והפחד המשתק, המחשבות, הצפת הרגשות, האתגר לשמור על החיים לצד הצורך לתפקד תחת הלחץ ולשדר מסר מרגיע לילדים, וכל מה שמשתמע מאותן סיטואציות נוראיות וקיצוניות כל כך. תיאורי המראות על מדשאות הקיבוץ ובשבילים לאחר היציאה מהממ"ד, ההלם והזעזוע העמוק, כל אלה הביאו אותי להזדהות גדולה עם המפונים שללא ספק הכבידה עליי ברמה האישית. אחד הסיפורים המיוחדים שזכורים לי היה של אדם ששהה בממ"ד עם אשתו וילדיו במשך שעות רבות, כשבחוץ היו יריות וצעקות בערבית. בשלב מסוים הוא שמע דפיקות על דלת הממ"ד וראה תזוזה של הידית בניסיון לפתוח את הדלת מבחוץ, אך הדלת לא נפתחה. לאחר מספר שניות הרעש פסק והוא הסיק שהמחבלים ויתרו ועזבו את הבית. רק בדיעבד הבין שהיה עליו להחזיק את ידית דלת הממ"ד מבפנים כדי מנת למנוע את כניסת המחבלים. הוא הרגיש שחייו וחיי משפחתו ניצלו בנס. הוא לא הבין מה מנע מהם להיכנס לממ"ד.

החשיפה לסיפורים הקשים ששמעתי העלתה בי זעזוע עמוק, צער וכאב, ולצד כך גם חשתי בר מזל על ההזדמנות שניתנה לי לסייע. חלקם שיתפו אותי שהמפגשים תרמו להם. המסר העיקרי שחשוב לי להעביר בעקבות מעורבותי בסיוע לשורדי הטבח הוא שגם אנחנו, אנשי המקצוע שנרתמו לסייע, זכינו בערך אדיר. ההזדמנות להושיט יד לעזרה היא זכות, וברוב המקרים בכל נתינה יש גם קבלה, אך במקרה הכל כך קיצוני של אירועי השבעה באוקטובר והטראומה הלאומית בעקבותיהם, הרגשתי שזכיתי באופן מיוחד, מאחר והקירבה לשורדים והעזרה להם נתנו לי כוח ותחושה גדולה של קשר ושייכות לאותם אנשים, לעם ולארץ, ומעין תחושת אחדות גורל.

מהתקופה האחרונה למדתי שיעור חשוב בנושא הכוח שיש לקהילה, לקבוצות בתוכה, לתמיכה הדדית ולסיוע. ראיתי את זה באופן בולט בתוך קהילות המפונים באילת, וגם ביחס של תושבי אילת והערבה ובתוכם אנשי מקצועות הטיפול. זכיתי לראות המוני מתנדבים תושבי המקום ואחרים שהגיעו מכל רחבי הארץ לסייע בכל דרך אפשרית. הייתה תחושה שזה צו השעה, ורבים מאוד נענו לו. תופעת ההתנדבות הנרחבת, לצד ההערכה האדירה שלי כלפיה והיופי מחמם הלב שלה, הזכירה לי עד כמה חשובה מעורבות מערכתית מצד המדינה, שחסרה כפי הנראה במשך התקופה הראשונית של ההתמודדות עם המצב. בעיני המדינה צריכה לבנות מערכת שתוכל להגיב בצורה יעילה בזמן קצר יותר ממה שהיה בפועל.