האפוד הזוהר של שרונה

לתפקיד העו"ס הגעתי מתוך רצון ותשוקה לטפל ולסייע לאנשים אחרים. הייתי כבת 27, ומאחוריי 2 תארים בחינוך ובחינוך הבלתי פורמלי. המדריכה שלי בסטאז', בשנה האחרונה ללימודים, טענה שיש לי כישרון ויכולת לטפל באנשים ושאני חייבת להתמקצע בתחום. אני מודה לאל ששמעתי בעצתה. מייד בסיום התואר בחינוך המשכתי ברציפות לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים. התחלתי לעבוד בירושלים במכון פרטי לאנשים עם בעיות נפשיות ושילובם בכל מעגלי החיים. לאחר כשנתיים הגיעה אלי הודעה שמחפשים עו"ס לרווחה באילת. מתוך רצון לשינוי (ולחימום) הצעתי מועמדות והתקבלתי לעבודה, ועד היום אני כאן.
כיום אני מנהלת את היחידה לטיפול בהתמכרויות, שיקום האסיר ודרי רחוב - ואוהבת לעזור לאנשים לעשות שינוי בחייהם, תוך מתן כלים ועקרונות לחיים ללא שימוש בסמים. ביום רגיל אני משלבת בין תפקידי ניהול מול גורמים שונים, הדרכת עובדים ביחידה וגם טיפול פרטני וקבוצתי באוכלוסיית המכורים המגיעה ליחידה. ימי העבודה שלי מאוד דינמיים ולעיתים - על אף הלו"ז שנבנה ביומן - יש שינויים, אירועים בלתי צפויים וסיטואציות שמצריכות את נוכחותי ואת שיקול הדעת שלי כמנהלת ביחידה.

החל מה-7 באוקטובר, כל העבודה שלי הופנתה לטיפול במפונים ובצרכיהם. מפוני יישובי הדרום שפונו לאילת מוקמו במלונות השונים בעיר, והמשימה שלי היא לנהל ולתכלל את כל המערך הטיפולי במלון לגונה שכלל את מפוני קיבוץ סופה (שפונו אליו כקבוצה מגובשת) ומפונים משדרות, אופקים, ירוחם ונתיבות שהיו מוכי חרדה והלם מאירועי השבת.

יחד איתי במלון היו שקד ואלעד, עו"סים שעובדים איתי ביחידה. הגעתנו למלון כצוות שכבר עובד יחד הייתה יתרון עצום בעיקר אל מול הכאוס והטראומה ששררה בכל - מפונים ואנשי מלון כאחד. הפידבק שקיבלנו נגע בתחושת היציבות, השקט והרוגע שהצלחנו להשרות במלון, וזאת בזכות התחושה שנתנו בעקביות שהכל בסדר ואנו איתכם.

כל הזמן הסתובבנו בין האנשים עם אפוד זוהר - אי אפשר היה לפספס אותנו, הנוכחות שלנו בלטה ואפשר היה לגשת אלינו בכל עת. גם מחוץ למלון, כשידעו שזו אני האחראית על הטיפול במפונים, הגיעו אלי המון פניות מהקהילה - אנשי חינוך, מפעילים חברתיים, אנשי טיפול פרא-רפואיים ותושבים שהציעו כל עזרה כללית שאפשר. את כולם אפיינה רוח התנדבות מלאה. הרגשתי שכל העיר עוטפת את המפונים בכל רמה ובכל מעגל - הרגשתי גאווה על היכול להיות כל כך משמעותית בנקודת זמן כל כך קריטית מבחינה חברתית ולאומית.

הסיפור האישי שנותר עבורי משמעותי הוא השינוי בגישה של אנשי הקיבוץ כלפינו, צוות הטיפול. בשבועיים הראשונים הם ביטאו רצון ונכונות לטפל בעצמם ומתוך המשאבים הקיימים עבורם "במרכזי חוסן", הפרושים ביישובי הדרום, וחלקם כבר מטופלים על ידי הצוות ממבצעים צבאיים קודמים. כיבדנו את הבקשה ולא התערבנו. גם כך היינו עמוסים בעבודה עם המפונים מהיישובים האחרים. אנשי הקיבוץ הקימו מתחם משלהם - ללא גישה.

לאחר כשבועיים פנתה אלנו רכזת הטיפול של הקיבוץ וביקשה את עזרתי. היא ניגשה אליי ואמרה – "אני רוצה שתטפלו בנו. ראיתי אתכם והתבוננתי בעבודה שלכם במשך כל השבועיים האחרונים, אתם כאן כל הזמן. אחראים, מסורים, ועכשיו אנחנו כולנו סומכים עליכם." כשסיימה לדבר חיבקה אותי עם דמעות בעיניים. הבנתי שהנוכחות המתמדת שלנו, הרצף והאכפתיות הצליחו להמיס את ההתנגדות הראשונית שנבעה מכך שהיינו 'זרים' ולא הכרנו את בני הקיבוץ. תחושה של חום, גאווה והערכה רבה לעבודתנו מילאה אותי.