אימאל'ה שבע-עשרה

אחת התכונות המדהימות של אם עוני, הוא הזיכרון הפנומנלי שלה: היא לא שוכחת אף אחד מ-17 ילדיה, 73 נכדיה ו-78 ניניה. לכל אחד ואחת יש מקום בלבה הרחב, והיא משתתפת בכל האירועים מקטן ועד גדול, לא מדלגת ולא מפספסת. בניסיוני להשוות לאימהות של היום לעומת מה שעמד לרשותה של אום עאוני ולשאר האימהות באותה תקופה, התחלתי להבין את גודל האתגרים שעמדו בפניה ואת ההישג בגידול 17 ילדים.

אם עוני דורהקאן חאטום נולדה ב-6 בספטמבר 1932, כבת זקונים להוריה עלי ונאיפה נאטור ז"ל. בשנות השלושים של המאה הקודמת, החיים התנהלו בתנאים ואתגרים שונים משל היום. בילדותה עזרה במשק הבית, בשאיבת המים מהמעיינות הסובבים את הכפר, והאכלת העיזים וחליבתם. בחורף 1949, כמו כל הנערות בתקופה ההיא, נישאה בגיל צעיר למוחמד סלמאן חאטום ז"ל, שהגיע בסוף שנות העשרים לדאלית אל כרמל מלבנון, יחד עם אביו סלמאן חאטום ז"ל ואחיותיו.

האתגרים והמטלות לגדל ילדים ולטפל במשפחה לא היו קלים בימים בהם לא היה חשמל או מים בבתים, נוסף על כך שאום עאוני, ילדה כמעט כל שנה וחודשיים תינוק לעולם. בעלה, אבו עאוני מוחמד חאטום ז"ל היה בחור צעיר נמרץ, בעל חנות בה מכר כמעט הכול. הוא נחשב לאדם בעל אמצעים שדאג לבני משפחתו ולאחרים.

שיגרת יומה של אם עוני החלה בזריחה, עת יצאה מביתה רכובה על חמור אל מעיין עין אום אל שוקף, במרחק של 2.5 ק"מ מהבית, כדי לשאוב מים ולהכין ארוחת בוקר לילדים לפני בית הספר. מדי יום, במשך 5 שעות כיבסה ביד הרים של בגדים ומצעים, אותם הייתה תולה על החבלים המתוחים בחצר הבית. מהררי הכביסה ניגשה להכנת ארוחת הצהרים למשפחה המורחבת, הכוללת בני דודות ודודים, 'מכיוון שלא היה ניתן לדעת מי מצטרף לארוחה', לדבריה. ביתם היה פתוח לכל מי שהצטרף. מדי יום אבו עוני דאג לירקות כדי להכין את הסלט הערבי בעל הטעם המיוחד הבלתי נשכח, ואם עוני עמלה להכין את האוכל בסיר ענק בנפח של 30 ליטר לפחות. מצעד האוכל היה טקס מרהיב: האוכל היה מוגש על מגש אחד גדול באמצע השולחן כשכולם מסבים סביבו. אוכל שהיה מוכן באהבה וחום, מעשי ידיה. אם עוני נהנית מעצם הנתינה עצמה, ולכן כשאתה בא לבקר, היה ערוך לאכול את הכיבוד המוגש לך ברוחב יד, אחרת לדעתה אתה "קמצן", כיוון שלא אפשרת לה ליהנות מעצם זה שאתה אוכל ממעשי ידיה.

ידיה המרפאות
אם עוני התפרסמה ביישוב כאשה בעלת הידיים המרפאות, וסייעה לילדים ומבוגרים שסבלו מכאבי ראש, שרירים תפוסים או מבטן נפוחה וכואבת. היא טיפלה בילדים על ידי "תדהין": שילוב של עיסוי טיפולי בשמן זית ביחד עם קריאת פסוקי דת ייחודיים. גם היום, בגיל 87 באות אליה אימהות צעירות שמבקשות ממנה לעסות את התינוק שלא עזרו לו הרופאים או האקמול, ובדרכה המיוחדת, לרוב מצליחה לעזור לתינוק או לילד.

מרכז ולב המשפחה
כשראתה את בניה ובנותיה קוראים ומשכילים, ניצת בה מחדש הרצון ללמוד, דבר שלא התאפשר לה בצעירותה. כשכבר הייתה אמא ל-15 ילדים, החלה ללמוד קרוא וכתוב במסגרות של נשים שארגנו ביישוב לנשים שביקשו ללמוד. היה זה אחד ההישגים שהסבו לה נחת, מפני שהדבר אפשר לה לקרוא בספרי הדת. הדת חשובה לה במיוחד, ומעולם לא פספסה את תפילת הדרוזים ב"ח'לווה", מדי יום ראשון וחמישי בערב. התעמקותה המסורה בלימודי הדת זיכתה אותה במעמד והילה מיוחדת בין אנשי ונשות הדת, שביקשו ללמוד ולקרוא יחד אתה את רזי הדת המופלאה. חרף גילה המתקדם ואדיקותה הדתית, אם עוני קיבלה תמיד את האחר ללא משוא פנים או דעה קדומה. היכולת של קבלת דעות חדשות ושונות היו ממאפייניה הבולטים והייחודיים, לצד חינוך לערכים, קבלת האחר וכבוד הדדי הם יסודות החינוך שהנחילה אם עוני בחוכמה, ורגישות לבני המשפחה.

כל ילדיה נישאו לבחירי ליבם או בחירות ליבם בדאלית אל כרמל. עד היום היא הדבק והמקרב בין כל בני משפחתה, כולם שותפים כאחד. שמונה מבניה של אם עוני בחרו לגור זה ליד זה בשכונה שנקראת שכונת משפחת חאטום.