סיפורים מתחנת הרכבת של בנימינה

נגה מולכו (ליכטר) אור נולדה בשנת 1929 בחיפה, ובגיל ארבע הגיעה לבנימינה. אביה קיבל את תפקיד מנהל תחנת הרכבת והמשפחה גרה בשכונת הרכבת, ממש בתחנה. חיי המשפחה סבבו סביב תחנת הרכבת, ילדותה מגוללת את סיפורי התחנה.

״בזמן המאורעות של השנים 1936–1939 פינו את תושבי שכונת הרכבת לתוך המושבה למשך שנה, מכיוון שהשכונה הייתה מחוץ למושבה, מבודדת,״ היא נזכרת. ״הרכבת הייתה כלי תחבורה עיקרי בארץ. בסמיכות לבנימינה היו שני מחנות גדולים של הצבא הבריטי, והרכבת שימשה להעברת חיילים וציוד לחזית וממנה. התחנה הייתה גדושה באלפי חיילים, בריטים, סקוטים, הודים, אוסטרלים וניוזילנדים. הם שהו בתחנה מספר ימים בדרך כלל, עד שעלו על הרכבת שלקחה אותם לחזית, לדרום או לצפון. אנחנו הילדים היינו מסתובבים בין החיילים וקושרים קשרים איתם. הם היו משחקים איתנו, נותנים לנו סוכריות, לחם לבן, דבש מקנה סוכר ושוקולדים. באותה תקופה היה צנע בארץ והדברים האלו לא היו זמינים עבורנו. ילדי המושבה היו באים לשכונת הרכבת לרכוב על אופניים ולשחק עם החיילים.

״הרכבות היו ארוכות והעמיסו המון ציוד; פרדות, תותחים, כלי רכב משוריינים והמון המון סחורה. לאבי היו שני עוזרים, אחד בריטי בשם ג׳ורג׳ והשני סקוטי בשם דנקן. הם היו כבני בית אצלנו, עזרו לאבי בקשר עם החיילים שיצאו או חזרו מהחזית, ובכל מה שקשור לסחורות וציוד של הצבא.

״בתחנה היו ארבע מסילות, שתיים צמודות לתחנה ושתי מסילות שקראו להן ׳קרפף׳. ה׳קרפף׳ שימש לאחסון חומרים. הצבא הבריטי מילא את כל רציפי הקרפף בקומפוסט יבש, בוטנים, זרעי כותנה, קוקוס יבש וזרעי חמניות. חומרים אלה שימשו ליצירת שמן. את הכול כיסו בברזנטים.

״יום אחד אבא שלי ראה עשן ולהבות אש עולים מהקרפף. מהר מאוד האש התפשטה בכל הרציפים. את משפחתי פינו למושבה. השריפה נמשכה שלושה ימים. מרוב חום עמודי הברזל הענקיים והרחבים של הקרפף הותכו ומסילות הברזל התנתקו מהאדנים והתכופפו לגובה של יותר משני מטר. הצבא הבריטי סגר את הסכר בנחל תנינים והעביר צינורות מים מהנחל עד לרכבת, וכך הצליחו לקרר את הרציף ואת הבית ולמנוע מהבית להישרף. החום היה כבד מאוד, הלהבות היו גדולות. את הילדים פינו לחברים במושבה, גם אני ואחותי דוניה שהינו אצל חברתי רותי וילדר. אחרי שלושה ימים הצליחו לכבות את השריפה. המים שנקוו סביב הרציף היו עכורים ושמנוניים והעלו ריח של שמן שרוף, לקח המון זמן עד שנספגו״.

לשאלה מהי בנימינה עבורה משיבה נגה: ״בנימינה היא מסכת חיי״. אכן זיכרונותיה נקשרים אלה באלה לכדי מסכת סיפורים מרתקת שאפשר לחוש, להריח, וכמו להיות שם איתה.