מסעות ילדות

צביקה ארנס הגיע לבנימינה בשנת 1944 בגיל ארבע. הוריו רחל ומיכאל ("מישה") ארנס הקימו את ביתם בגבול המזרחי של המושבה, בחזיתו של יער אקליפטוסים שנמשך כ־500 מטרים מזרחה, ושם גדלו הוא ושלושת אחיו. המשפחה עזבה את גדרה, שם התיישבו עם עלייתם, כדי להקים חווה שבה יוכל מיכאל האב ליישם את שלמד בפקולטה לאגרונומיה באוניברסיטה של טולוז שבצרפת ובהשתלמות בארה"ב, ולממש את חזונו: יישוב ארץ ישראל.

חצר המשק אופיינה כחצר איכרים: שובך יונים, רפת ולול, ולצידה שטחי גידול. ייחודו של הבית היה בחומת אבן שהקיפה אותו ובה נקבעו שערים שנסגרו לעת לילה. הבית הבודד לא חובר לרשת המים מטעם המועצה המקומית, ולכן חפר אביו באר לשימוש המשפחה והמשק. שנים ספורות לאחר מכן הוקמה מצפון שכונת נווה עובד. "לא יקום יישוב יהודי ללא מים!" אמר האב מיכאל ונתן מבארו מים למתיישבים החדשים במשך שנתיים. החצר המבודדת והסגורה שימשה את המחתרות לח"י והאצ"ל לאימונים ולהסתרת לוחמים שהיו מבוקשים על ידי הבריטים. בשבתות היה לוקח מיכאל האב את ילדיו, ולעיתים גם חברים נוספים, לטיולים בסביבה. לצד ההנאה מהטיולים הייתה זו קרקע פורייה לרעיונות עבור צביקה וחבריו היכן לטייל וכיצד.

שנות הילדות והנעורים זכורות לצביקה כמאושרות, מלאות סקרנות ומלאות חיים יחד עם חבריו ובחיק משפחתו המלוכדת. רבים התארחו בביתו והילד וחבריו מצאו במקום כר פורה להרפתקאות. מסעות אופניים, שיט בנחל תנינים, שזרם אז איתן, בסירות שבנו. ילדותו הייתה תקופה של עצמאות המשלבת חופש עם אחריות לעבודה במשק וללימודים. באותן שנים הקים עם מספר חברי ילדות "חבורה סודית ביותר בבנימינה" – חסבב"ב! עד היום שומרת החבורה על קשר חם וחזק.

מילדות נטל צביקה חלק בעבודות המשק השונות: חליבה, חריש ועוד. כנער יצא ללמוד בבית הספר "מקווה ישראל", שם לימדו מומחים לחקלאות. בשירותו בצבא בגרעין נח"ל בית"ר, באמציה שבחבל לכיש, פגש את ליאורה אשתו ולהם ארבעה ילדים, נכדים ונינה. יחד עם אחיו בני ז"ל המשיכו ופיתחו את המשק המשפחתי. החלטה שקיבל בזמנו האב, שלפיה בשבתות וחגים לא עובדים במשק – מתקיימת עד היום.