האיש שכולם אהבו לאהוב

לו פגשתם את עמי־צור כהן לא יכולתם להתעלם ממנו. איש תמיר ויפה מראה בעל שפם מפואר, חובש כובע ססגוני. ומי ששוחח עימו לא יכול היה שלא להתרשם מקולו הרועם, מהעברית השורשית שלו ומהערבית שדיבר על בוריה, שכן עמי־צור, שנולד בבנימינה בשנת 1927, היה בנם של ילידי הארץ הזאת.

הוריו היו מראשוני בנימינה. אביו נולד בירושלים ואימו ילידת מטולה. עמי־צור היה השני במשפחה שמנתה שלושה ילדים. מילדותו חרוץ ואיש עבודה היה. הוא סייע להוריו בעבודה במשק החקלאי, ובנערותו הצטרף למחתרת לח"י, אחרי שבארגון ההגנה חשבו שהוא צעיר מדי ולא נתנו לו תפקיד משמעותי דיו, לדעתו. כאיש כה שורשי ואוהב טבע היה מחובר לאדמה ו"חרש" את הארץ בטיולים לאורכה ולרוחבה. בכל מקום הותיר רושם עז עם הסיפורים שסיפר באופן מקורי ומיוחד. לא לשווא היה המדריך המבוקש ביותר לסיורים בבנימינה וסביבתה, שנערכו במסגרת "בית הראשונים", שעמי־צור סייע בהקמתו ובמסגרתו פעל בהתנדבות שנים רבות. עמי־צור היה "המקור" לכל שאלה. האיש שאפשר היה לפנות אליו בכל עת ובכל נושא מבלי שישיב את פניך ריקם.

לאחר שנישא לשפרה, אהבת נעוריו ובת דגניה ב, לא בחל באף עבודה שתביא פרנסה לביתם. הוא היה פועל חקלאי, מפעיל שופל במחצבת בנימינה, דבוראי – תחילה כשכיר ובהמשך כעצמאי – ולכל אורך התקופה הזו בלט בפעילותו החברתית. עמי־צור רקד ריקודי עם, השתתף בהצגות, מחזות זמר, שר בחבורות זמר והתנדב לכל פעילות שאפשר.

כיוון שטייל בכל הארץ היו לו לעמי־צור אין ספור מכרים, בבנימינה ובכל רחבי הארץ. לכל אחד מהם היה בליבו מקום משלו. הוא היה איש ספר וידען גדול, והפליא בסיפוריו לתאר גם את הערבים תושבי האזור, שהיו חבריו ופקדו לפרקים את ביתו.

ב־16/3/2023 בגיל 96, בזמן תקופת הצילומים לתערוכה זו, נפטר עמי־צור כהן בביתו, והותיר אחריו שני ילדים, שני נכדים, שלושה נינים ומכרים אוהבים רבים בבנימינה ובכל הארץ.